שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 3 · הלכה 5 · Segment 11

בני נח מהו שיהו מצווין על קידוש השם. בבבלי דף ע"ד כתב תו' בד"ה בן נח מצווה על ק"ה וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפי' ישראל היה מחוייב למסור עצמו אפי' בצינעא אי לאו דכתיב וחי בהם ע"כ. וכתב המהרש"א ר"ל הא אמרינן פ"ד מיתות אשר יעשה אותם האדם ואי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפי' ב"נ העוסק בתורה הרי הוא ככה"ג וכיון דהאדם קאי אב"נ ודאי אף וחי בהם נמי קאי אב"נ וי"ל משמע להו דסובר הש"ס לעניין הך דרשא וחי בהם ולא שימות בהם לא הוי ב"נ בכלל דאל"כ תיפשוט דלא נצטוה דכתיב וחי בהם ולא חילק בין צינעא לפרהסיא דבישראל אי לאו דכתיב ונקדשתי הוה מוקמינן אף בפרהסיא אלא ע"כ סובר הש"ס וחי בהם לא קאי אב"נ לכך מיבעיא ליה אי מצווה כו' וקשיא להו אכתי מאי קמיבעיא ליה הא אפי' בצינעא מחוייב למסור מדאיצטרך למכתב גבי ישראל וחי בהם ע"כ. ודבריו תמוהים דהא וחי בהם ודאי קאי אישראל ובצינעא דוקא כדמוכח מונקדשתי א"כ איך ס"ד לומר כיון דגם אב"נ קאי נפרשהו בישראל בצנעא ובב"נ בפרהסיא וזה דבר שאין לו שחר ולא מצינו כיוצא בזה בשום מקום. ועד השתא נמי דאית ליה דוחי בהם לא כתיב בב"נ מאי קשיא לתו' דאף דמסברא אין למסור בצנעא מ"מ איצטרך למכתב בישראל וחי בהם דלא נאמר דגם בצנעא חייב למסור מדכתיב ונקדשתי וכ"ת הא כתיב ונקדשתי בתוך ב"י הרי דלא קאי אלא אפרהסיא כדאמרינן בבבלי שם ובסמוך דילפינן מהך קרא דבעינן שיהא תוך עשרה מישראל וי"ל וליטעמיך ל"ל וחי בהם הא מונקדשתי שמעינן דבעינן דוקא פרהסיא אלא ודאי אי לאו וחי בהם סד"א ונקדשתי לא קאי אלא אם אין האנס מכיון להעבירו ואז דוקא בפרהסיא חייב ובצינעא פטור אבל אם מכוין להעבירו אפי' בכל העבירות יהרג ואל יעבור לכך איצטריך וחי בהם. והשתא גם לדידי ל"ק דודאי צריכין לוחי בהם. לכך נראה דקושיתו מעיקרא לאו קושיא הוא דאף דמרבינן ב"נ מה"א דהאדם מ"מ מאדם עצמו ממעטינן עכו"ם וכמ"ש בנזיר דף ל' ע"ב וממילא אין העכו"ם בכלל וחי בהם. וז"ל שם בתו' בד"ה או בדבר כו' והא דתני ר"מ אשר יעשה אותם האדם כו' לרבות ב"נ העוסק בתורה מה"א דהאדם קדריש לרבות ב"נ ואדם איצטרך לאשמועינן הא דכתיב ברישא דקרא ושמרתם את חקותי כו' לא קאי אלא אישראל אבל ב"נ הלומד תורה חוץ משבע מצות חייב מיתה וה"א דהאדם לרבות העוסק בשבע מצות דידהו ע"ש ולפי דרכינו י"ל היינו דאיבעיא ליה אי איצטרך אדם למעט עכו"ם מתלמוד תורה או למעטו מקידוש השם. והא דפשיט ר' אמי ונקדשתי בתוך ב"י ישראל מצווין כו' תימא הא איצטרך ב"י לגזרה שוה וכמ"ש בסמוך. ועוד הא איצטרך ב"י שיהיה דוקא בפני עשרה מישראל. כמפורש בבבלי שם אבל למעט עכו"ם מנ"ל. ובבבלי לא מייתי הך פשיטות וה"ג שם מאי הוה עלה אמר ראב"א כתיב לדבר הזה יסלח כו' וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לא לימא ליה הא בצינעא הא בפרהסיא. ופירש"י נעמן צנעא הוי ולכך לא אמר לו כלום ולעולם בפרהסיא חייב למסור. וקשה הא בע"א קיימינן ואין חילוק בין צנעא בין פרהסיא ודוחק לומר דסוגיא דש"ס אזלא אליבא דר' ישמעאל דהא קיי"ל כר"א. וקושיא זו קשיא נמי למ"ש תו' שם דגרסינן ואם איתא לימא ליה הא בצנעא והא בפרהסיא. דאי מצווין על קידוש השם הרי הן כישראל ומצווין על ע"א בין בצנעא בין בפרהסיא. ונ"ל שהגירסא שלפנינו עיקר וה"פ ואם איתא דב"נ מצווין על ק"ה לא לימא ליה בתמיה לא היה אומר לו אלישע דאסור לעשות כן דהא בצנעא ובפרהסיא שניהם שוין בע"א לאיסור וכיון שכן אף שבית רמון צנעא היה ה"ל לאלישע להשיב לו דאסור אלא ודאי ב"נ אינן מצווין על ק"ה. וסוגיין מסייעא לפירוש זה וכמ"ש בקונט' וכ"ש הרמב"ם פ"ה מה' יסודי התורה: