שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 3 · הלכה 5 · Segment 9

חוץ מעכו"ם כו'. כתב הב"י בי"ד סי' קנ"ז בשם הנ"י בג' עבירות לא מפלגינן בין צנעה לפרהסיא כו' טעמא משום דהני לאו משום חילול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הלכך בכל ענין אסירי וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן ע"כ. וקשה דאמרינן פרק קמא דחולין דף ה' האי תנא חמירא ליה שבת כעכו"ם אם כן אף בשבת יהרג ואל יעבור ור"א לא קאמר אלא בהנך שלשה ועוד דאמרינן בסמוך ר"י ור"י הורו למיפי בשבת. בבבלי לקמן פ' בן סורר דף ע"ד גרסינן תניא ראב"ש אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו ס"ל כאבהו דאמר עונשין מן הדין ויליף חילול חילול מעכו"ם. לפ"ז נראה לראב"ש גם בשבת יהרג ואל יעבור מגז"ש דחילול חילול. ולא פסקו כוותי'. דסתם מתני' דף ע"ג דלא כוותיה דתנן התם אבל הרודף אחר בהמה והמחלל שבת והעכו"ם אין מצילין אותו בנפשו. אך קשה מסוגיא דהתם מוכח דבשבת יהרג ואל יעבור דאמרינן שם דף ע"ג ע"ב חד למעוטי בהמה ושבת. וכתב תוס' וא"ת ל"ל קרא למעט שבת הא מציל גופיה קמחלל שבת דחובל בחבירו וי"ל איצטרך קרא למעוטי שבת דסד"א גזירת הכתוב כראב"ש ע"כ. ש"מ דאף רבנן אית להו גז"ש דחילול חילול דאל"כ קרא ל"ל וכיון שכן לענין יהרג וא"י דלית להו מיעוטא שבת כעכו"ם ולפום ריהטא נראה דקושית תו' מעיקרא ליתא שרש"י כתב שבת כדי נקטי דכיון דאימעט עכו"ם מהיכי תיתי שבת הא לא ס"ד לאתויי אלא בחילול חילול מעכו"ם ע"כ. אך אחרי העיון נראה מיאנו תו' בדברי רש"י דאי לאו דמיעט קרא שבת מוקמינן חד מיעוטא לשבת ועכו"ם מצילין בנפשו לכך איצטרך תרי מיעוטא. מיהו תו' כתבו שם דעכו"ם ושבת מחד קרא אימעיטו. א"כ אין מקום לקושייתה דהא סברי דלא בעינן תרי מיעוטא לשבת ועכו"ם ודוחק לומר דאסתמא דגמרא קשיא להו ל"ל למימר שבת מקרא אימעיט וצ"ע. מ"מ לדברי כולם ליכא יתורא למעט שבת א"כ י"ל דרבנן לית להו גז"ש דחילול חילול ואין למילף שבת מעכו"ם דיהרג ואל יעבור בגז"ש. אלא מהאי דחולין קשיא. גם לרשב"י דאיצטרך מיעוטא לשבת לחוד דאין מצילין בנפשו דלא ניליף חילול חילול. ודאי דגז"ש גמורה היא ואף בשבת יהרג ואל יעבור. מהא דאמרינן פיקוח נפש דוחה שבת אין להוכיח דיעבור ואל יהרג דהיא גופא מנ"ל מדכתיב וחי בהם כדמסיק שמואל ביומא פ"ב והיא גופא קשיא מנ"ל דקאי אשבת נימא כי היכא דלא מוקמינן וחי בהם אעכו"ם ה"נ לא מוקמינן ליה אשבת וי"ל הא דשמואל לא איצטרך אלא אספק פיקוח נפש אבל ודאי פיקוח נפש שמעינן מאך ומכי קדש היא לכם ממילא שמעינן נמי דיעבור ואל יהרג:

כגון פפוס ולוליינוס אחיו שנתנו להן בכלי זכוכית צבועה כו'. רש"י פי' בב"ב דף י' ובספ"ב דתענית שנגזר להשמיד ישראל על שנמצאה בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנן הרגנוה ע"כ וקשה הרי מפורש כאן שנהרגו על שלא רצו לשתות מכלי זכוכית צבועה וי"ל אם היו שומעין להם לשתות מכלי זכוכית צבועה היו מניחין אותן ודוחק. לכך נראה עיקר כדאמרינן כאן. והא דאמרו בב"ב הרוגי לוד אין אדם יכול לעמוד במחיצתן היינו שבצנעה היה ולא היה חובה עליהם למסור עצמן. מיהו פשטא דלישנא משמע שהיה ברבים. ואפשר לומר שלא רצה להעבירן על דת אלא למלאות רצונו והם החמירו על עצמן שלא יטעו העם ויאמרו ששמעו לו ועמ"ש בסמוך:

אמר לא אתכוון כו'. מכאן משמע מפורש בפרהסיא אפי' מצוה קלה כגון ערקתא דמסאני נמי יהרג וא"י דהא כלי זכוכית צבועה לערקתא דמסאנא דמיא וזהו כמ"ש הב"י י"ד סי' קנ"ז:

דכתיב ונקדשתי בתוך ב"י. עי' בקונט'. והרא"פ פי' אתיא תוך תוך כו' ע"ש. אף דבבבלי פ' בן סורר ומורה אמרו כן מ"מ הירושלמי פליג כמפורש לעיל פרק קמא [הל' ו'] ופירושו לסוגיין אינו מחוור: