שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 3 · הלכה 9 · Segment 22

אין שומעין כו'. בבבלי הגירסא ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידן שניהן כאחת. ופירש"י מתקיימת בב"ד לפסוק הדין על פיהם. לפום ריהטא לשון הש"ס. כמיותר והל"ל ואין עדותן עדות עד כו' ונראה דקמ"ל לענין זה עדותן עדות אם שינו ממה שאמרו בתחלה אינן נאמנים דה"ל חוזרין ומגידין אלא גזירת הכתוב הוא דבעי שיעידו שניהן כאחת דמקשינן הגדה לראייה ואם לאו אין דנין ע"פ עדותם וא"ל דה"ק אע"פ שנשאו ונתנו בדבר ע"פ העדות שהעיד כל אחד בפני עצמו מ"מ אין גומרין הדין עד שיעידו שניהן כאחד כדתניא בברייתא דמייתי התם גמרו את הדבר מכניסין את העדים. דא"כ היא גופא קשיא כיון שיכולין לשנות עדותן למה נושאין ונותנין בדבר אטרוחי ב"ד לא מטרחינן א"ו שאין יכולין לשנות וברייתא לא אתי לאשמועינן אלא לאפוקי דר"נ ואי קשיא הא דתנן פרק שבועת העדות דף ל"א השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורים כפרו חייבין על כל אחת ואחת ש"מ אע"ג שנשבעו חוזרים ומגידים דאל"כ אינן חייבין אלא על הראשונה כמ"ש רש"י שם במתני' בד"ה מה טעם כו' ע"ש וי"ל שאני התם שאמרו חוץ לב"ד לכך חוזרים ומגידים אבל אם הגידו בפני ב"ד אין חוזרין ומגידין כמפורש בסיפא דהך דשבועות והכא נמי שהגידו בפני ב"ד אינן חוזרין ומגידין שמעינן מהכא אף אם לא נגמר עדותן בפני ב"ד אין יכולין לחזור ולשנות הפך ממה שאמרו כבר בפני ב"ד דהא קרא סתמא כתיב אם לא יגיד והיינו במקום הראוי להגיד שהוא בב"ד ומדלא כתיב אלא חדא הגדה שמעינן דאין חוזר ומגיד אם כן אין חילוק בין נגמר עדותו או לא נגמר עדותו. מיהו בש"ע ח"מ סי' כ"ח סט"ו כתב אם קיבלו עדות שלא בפני בע"ד אין דנין על פיו וחוזרין ומגידין בפניו ואם שינו באחרונה הולכין אחריו. וקשה הרי ביררנו מסוגיין שאינו כן. ומה שסיים שם דכל שלא בפניו כחוץ לב"ד דמי. נראה שר"ל כל שאין דנין על פיו כחוץ לב"ד דמי. ולפמ"ש אינו כן. מיהו בדברי מהר"מ הארוך שממנו מוצא דין זה ומביאו הב"י מפורש דטעמא דחוץ לב"ד משום דלא דייקי וסובר שלא בפניו נמי לא דייקי. מ"מ קשיא הכא נמי כיון שאין עדותן מתקיימת נימא דלא דייקי גם מסתבר כאן טפי לומר דלא דייקי כיון דלא אתי אלא לשבועה כדמסיק בבבלי בסוגיין אלא ודאי כל מי שמעיד בפני ב"ד דייק שפיר שלדעתו מסתמא סומכין על דבריו ודנין על פיו. והא דאר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. פירש"י ואין חוזר ומגידין משמע קודם שנחקרו חוזרים ומגידין נראה לשון נחקרה דקאמר ר"ל באחר כדי דיבור הוא דכל זמן החקירה תוך כדי דיבור הוא דה"ל כעסוקין באותו ענין ויכולין לחזור ועכ"ל כן דאלת"ה קשה הא בדיני ממונות אנן קיימין ובהו לא שייך חקירה אלא ודאי כדאמרן. ועיין בתשובת הר"ן סי' ל"ד. ואני תמה מהרב בהג"ה שם שכתב אע"פ שהגידו בראשונה בחרם חוזרין ומגידין. ונרשם הריב"ש. ותימא הרי מפורש בריב"ש שחולק בזה וכ"נ בב"י. גם מהר"ם הארוך לא כתב כן אלא כמסתפק דקאמר אילולי דמסתפינא כו'. וכוונתו כיון דנשבעו בב"ד אין סברא לומר דלא דייקו ועוד דלמא דוקא באיני יודע הוא דאמרינן לא דייקי אבל לשנות בדבר לא ועיין בכ"מ פ"ג מה"ע וצ"ע: