שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 9 · Segment 1

ואחד הזובח. עי' בקונט'. בבבלי פריך וליחשוב נמי זורק (פירש"י כי היכי דאשכחן בעכו"ם זביחה קיטור וניסוך דכתיב ויזבחי לו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מצינו נמי זריקה בל אסיך נסכיהם מדם) אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. וקשה ל"ל לאביי לאתויי קרא בל אסיך כו' הא עיקר קושית המקשה היא מהך קרא לפירש"י. וע"ק לפירושו קושית תו' בד"ה וליחשוב כו' ע"ש. וע"ק מנ"ל שאינו חייב על כל עבודת פנים כגון המקבל והמוליך ואי משום דלא אשכחן הכי בקרא שהן עבודות לעכו"ם כמ"ש רש"י וכי בשביל כך נפטרנו וכ"ש דקשה לרש"י ותו' שמביאין מקראות מדברי קבלה הנוכל לומר דכוונת התורה לדברי הקבלה והא דכתוב שם זביחה והקטרה לא נכתב שם לכוונה זו דניליף מיניה איסורא והיתירא. לכך נראה הא דקאמר המזבח והמקטר והמנסך חייב יליף מדאסרינהו רחמנא לעשותן בחוץ וכתיב בשחוטי חוץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ש"מ כל הנך דאסיר בחוץ הם עבודות לעכו"ם ולכך פריך וליחשוב נמי הזורק דמפורש איסורו בקרא וזרק הכהן את הדם וגו' ומשני כלל התנא איסור זריקה בכלל הניסוך דמצינו שגם בלשון המקרא זריקה קרוי ניסוך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. והיינו טעמא דלא תנן המקבל והמוליך שאין חייב עליהן בחוץ. ודלא כרש"י והכ"מ פ"נ ע"ש:

זו היא עבודתה. עי' בקונט'. והרמב"ם והר"ב פירשוה לענין חיוב חטאת. וכתב הכ"מ דאלו במזיד ולסקילה א"א דהא מוטעה הוא. וכתב התי"ט ותימא על רש"י שמפרש זהו עבודתו וחייב עליה מיתה וי"ל דעתו כיון שהתרו בו אע"פ שהוא מוטעה וסובר כיון דמכוין לבזותו בין בהתראתן כלום אפ"ה חייב מיתה דהא התרו ביה ע"כ. לפום ריהטא היה נראה לתרץ בזה קושית תו' דף ס"ה בד"ה הואיל כו' וקשה לפירש"י השתחואה נמי ישנה בלב כדאמרינן גבי אנדרטא אי לא קיבלה באלוה לאו כלום הוא ע"כ דהשתא חזינן בעכו"ם שאינה בלב דהא אפי' מכוין לבזותו חייב. והא דקאמר באנדרטא ואי לא קיבלה באלוה לאו כלום הוא. איירי בשוגג כמפורש שם ובשוגג ודאי פטור אם אין לבו לעבירה. אך קשה הא בעובד מאהבה ומיראה אמר רבא דפטור אי קבליה באלוה אין אי לא לא. ופירש"י פטור בין במזיד בין בשוגג דלאו כלום עביד. הרי דאפי' במזיד בעינן אף בעכו"ם קבלה בלב. וליכא למימר הא דקאמר ברכת השם ישנה בלב כאביי ס"ל העובד מאהבה ומיראה חייב. דהא רבא הוא דמשני הכי. ודוחק לומר דה"ק ר' יוחנן כאביי ס"ל. ועוד לרבא תיקשי מתני' דקאמר זו היא עבודתו וחייב וא"נ אחיוב חטאת קאי קשה הא אפי' בעובד מאהבה ומיראה פוטר רבא אפי' מחטאת כדמוכח בש"ס דף ס"א וכן פירש"י שם כ"ש מכוין לבזויי ולא לעבדה שיש לפטרו טפי כמ"ש תו' דף ס"ד בד"ה אע"ג. וממ"ש יתבאר לך שמ"ש המהרש"א שם ומיהו התו' כו' ע"ש משמע דסברי תו' דחייב חטאת אפי' לא נתכוין לעבדה דברי תימא הם וקשיין ליה דברי הש"ס דף ס"א וצ"ע. אך עיקר תמיהתו של התי"ט ליתא שהרי כתב תו' דף ס"ד בד"ה אע"ג דמכוין לבזויה ולעובדו בביזוי דאי לא קמיכווין אלא לבזות הא אפי' עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא כו' ע"ש ונראה שזו היא דעת הרמב"ם בחיבורו פ"ג מה' עכו"ם הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו והזורק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו ע"כ. האריך לומר ומביא קרבן כו' ללמד דחייב דתנן במתני' חיוב מיתה הוא ולא חטאת. ולפי פי' הכ"מ הל"ל חייב חטאת על שגגתו ולפמ"ש ניחא דסד"א כתיב לעושה בשגגה ומעשה זה לבזותו הוא יהא פטור קמ"ל דאפ"ה חייב. ומ"ש בפירושו חייב חטאת לאו דוקא. ומעתה אין מקום לקושית הרמ"ך פ"ג מה' עכו"ם ופ"ה מה' יסודי התורה ע"ש: