שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 8 · Segment 6

ר"י מקשי תנינן כו'. וקשה מנ"ל לומר שהמכריז מזכיר שם המיוחד שיהיו השומעים חייבין לקרוע וכ"ת במה שאומר פלוני בירך השם המיוחד חייב השומע לקרוע הא ודאי ליתא דא"כ מיד כשמתחילים לידון אומרים העדים פלוני קילל השם היה להב"ד לקרוע וי"ל סובר הירושלמי שלא אמרו שקילל השם עד שעת גמר דין וה"ה השומע מפי השומע שאומר פלוני קילל חייב לקרוע והיינו דקאמר לעיל אלא כיני כו' יהא תפוש עד שיבואו עדיו. ונראה שכן דעת הבבלי וניחא בזה קושית תו' שם תימא איך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום דנין את העדים בכינוי ע"כ שהרי הצריכו לומר להמלך שקילל בפניהם השם ממילא נתחייב המלך לקרוע ואין בזה גידוף כלל. ומ"ש הכ"מ בשם מהרי"ק תירוץ לקושית תו' באותה אמירה גמרו דין רבשקה לכשימצאהו ע"כ תימא וכי גומרין דינו של אדם שלא בפניו. ואפשר בדין מלכות קאמר. ודוחק דבשביל ספק זה אין לחרף שם אל חי על מגן שמא לא ימצא ואם ימצא יכולים להעיד אז. והמהרש"א כתב בתו' בד"ה המלך כו' ואגופא דקרא ל"ק להו דאימא לאו אגידופי קרע רק אשמועות רעות ע"כ ותימא מאי שמועות רעות דקאמר הא בעינן שיהא רוב ציבור במלחמה ונגפו לפני אויביהם וכל זה לא היה אז וכה"ג משני הש"ס בבלי מ"ק כ"ו. ועוד לפ"ז קשיא מנ"ל שקורעין על ברכת השם דלמא לא הוה כולה מלתא אלא משום שמועות רעות. אבל הנכון כמ"ש דקרא ודאי איכא לפרושי דלא אמרו הגידוף בפירוש וכדעת הירושלמי כמ"ש הרמב"ן אבל אש"ס קשיא להו שפיר וכדיוקא דפ"ח כמ"ש לעיל בד"ה אלא כו'. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב דשומע מפי השומע חייב לקרוע. לשיטתו דאין קורעין אלא א"כ פירש הצירוף א"כ אין צורך להזכיר דין זה דפשיטא שחייב לקרוע שהרי שומע קללת השם בפירוש וי"ל. סד"א כיוו שאין כוונתו לקלל רק לסיפור דברים אין לקרוע קמ"ל: