שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין · פרק 7 · הלכה 8 · Segment 4

אלא אותו השם כו' עיין בקונטרס. מדקאמר ובו קילל משמע שצריך שיברך בשם המיוחד וזה דלא כדעת הרמב"ם שכתבתי לעיל בד"ה עד כו' ואפשר לומר דהירושלמי איירי שהיה הכל בשם המיוחד ואם בירך באחד מן השמות שאינן נמחקין היה מזכיר שם המיוחד ואמר אותו קילל ואח"כ מזכיר השם משמות שאינן נמחקין ואמר בזה קילל. וא"ת א"כ למה היה דנין כל היום בכינוי מיד היה להם לומר כן וי"ל מעיקרא לא היו רוצים להזכיר שם שמים לבטלה א"נ גם דבריהם אלה בזיון שמים הם אע"ג דלאו גידוף ממש הוא מ"מ כיון שמזכיר השם מפורש ואומר אותו קילל חייב לקרוע. וכתב הכ"מ ולא ידעתי למה לא כתב הרמב"ם דין זה דירושלמי וכ' הפ"ח מדפריך בבבלי דף ס' וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס"ד ויהי כשמוע המלך וגו' ויקרע את בגדיו וגו' ואי כירושלמי מאי פריך בשלמא הדיינים קורעים על מה ששומעים עכשיו פלוני גידף אלא העדים למה להם לקרוע שנית הא השתא לא קאמרי מידי כו' ע"ש. ולפמ"ש שעיקר קריעת הדיינים על שמזכירין השם בפירוש ואומרים אותו קילל שזהו בזיון א"כ אין ראייתו ראיה כלל. וקרא משמע כדברי הירושלמי שלא אמרו שלוחי יחזקיהו הגידוף בפירוש אלא אמרו אשר חרף אלהים חי שאין סברא שאמרו בפירוש דהא כל היום דנין בכינוי וכמ"ש תו' דף ס' בד"ה המלך כו' ולשיטת הירושלמי ניחא ועמש"ל בד"ה ר"י כו':