שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 3 · Segment 2

גדל פרע שער ראשו. עי' בקונטרס. וקשה הא איצטרך גדל פרע למצות עשה וכ"כ הרמב"ם ריש הל' נזירות מצות עשה שיגדל שער ראשו שנאמר גדל פרע כו' ונראה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה כתיב גדל פרע ולאחר שנתבאר אצלינו שסתם נזירות ל' יום הרי השער שיגדלו ל' יום נקרא פרע ולכך ימתין ל' יום עד שיהיה לו פרע ואז יתחיל למנות:

עד כדון נזיר טמא כו'. עי' בקונט'. וקשה הא עדיין לא נזכר במתני' או ברייתא דבעי' שמגלח כל שערו. ובבבלי בסוגיין גרסי' אמר מר וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו ב' שערות לא עשה כלום ויליף ליה מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו יתירא ויליף נזיר טהור מנזיר טמא ומהשתא י"ל דקאי עד כדון כו' אמתני' דנגעים. והא דמשני הכא דקרא יתירא אתי ללמד שחוזר ומגלח. סובר הבבלי דלהא לא צריך קרא דודאי אין סברא לפרש ביום טהרתו היינו הטהרה האחרונה שהיא לאחר המלא' שזו לאו טהרה היא וכיון שהגילוח הוא ביום השביעי וכתיב ונתן שער ראש נזרו תחת זבח השלמים ש"מ שביום הבאת קרבנות טהרה מגלח. ורש"י פי' בפסוק ביום טהרתו ביום הזייתו או אינו אלא ביום השמיני שהוא טהור לגמרי ת"ל ביום השביעי אי שביעי יכול אפי' לא הזה ת"ל ביום טהרתו. לפ"ז לית כאן שום יתור דהא איצטרך ביום השביעי וכ"ה בספרי ונראה דגם בבבלי לא דריש מיתורא דיום השביעי אלא מיגלחנו יתירא קדריש. והספרי סובר דא"צ קרא דחוזר ומגלח לנזירותו כמ"ש בסמוך ומוקי ביום השביעי לגופיה וכמ"ש רש"י:

מיכן שאינו סותר אלא זה בלבד. בבבלי דף' מ'. גרסי' אר"ח ללקות באחת לעכב בשתים לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו בתער ובתער אין במידי אחרינ' לא והתני לרבות כל המעבירין אלא אימא כעין תער תנ"ה נזיר שתלש מירט סיפסף כל שהוא אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. נראה מדברי הרמב"ם פ"ה וריש פ"ו מה' נזירות דמפרש ובתער דקאר"ח ארישא וסיפא קאי בין לענין מלקות בין לענין סתירה ופריך הש"ס מברייתא דמרבינן כל המעבירין ומשני כעין תער והיינו כדי לכוף ראשו לעיקרו ובתער דתני בברייתא דמייתי מינה סייעתא היינו נמי כעין תער. אבל תו' ובתער ארישא לחוד קאי אבל לענין סתירה יותר אפילו אינו משחית מעיקרו והא דמשני כעין תער היינו שמשחית מעיקרו. ורש"י פירש בלישנא קמא דמייתי סייעתא מברייתא דובתער דוקא ע"ש ואיני רואה ראיה מברייתא דכי היכי דמפרשינן ובתער דקאר"ח היינו כעין תער ה"נ איכא לפרושי לברייתא. ואפשר דסובר סתמא דש"ס דמשני אלא אימא כעין תער פליג אר"ח. אבל תימא לשיטת תוס' דטפי מסתבר לומר דלוקין מלסתור וסוגיין מפורשת בהיפך. גם לשיטת הרמב"ם צ"ל דהירושלמי והבבלי פליגי. לכך נ"ל דס"ד דמקשה ובתער קאי נמי ארישא דלוקין דאל"כ ה"ל לר"ח לפרש דבריו ולחלק בין מלקות לסתירה ומשני אלא הא דתניא לרבות כל המעבירין היינו דוקא כעין תער ושפיר קאר"ח ובתער ר"ל ברישא במלקות בעינן כעין תער ולסתור בעינן תער ממש לכך כללן תרווייהו בחד לישנא א"נ סתמא דש"ס פליג אר"ח כמ"ש רש"י. אך אחרי העיון נראה שהדין עם הרמב"ם דהבבלי פליג שהרי מצריך תער דתגלחת טהרה דטמא וטהור דוקא תער ואפי כעין תער אינו כלום כמפורש בגמרא דף לט ע"ב וכ"פ הרמב"ם פ"ח הלכה ו' ע"ש א"כ אין לחלק בין סתירה למלקות. וא"ת מאי דוחקי' דש"ס לאוקמי תער בתגלחת טהרה ולא מוקי לקרא לסתירה וכשיטת הירושלמי וי"ל משום דכתיב בתריה עד מלאת וכדאמר ר' בברייתא שם. והשתא דשמעינן מהירושלמי דכל שאינן לוקין עליו פשיטא דאינו סותר א"כ ע"כ לומר כל שאינו כעין תער אינו לוקה ופשיטא. דאינו סותר. ואתיא הך ברייתא דמייתי בבלי דף ל"ט ע"ב נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר כפשטא ואפי' תוך מלאת. דאע"ג דמלתחת רבי כל שנשתייר כדי לקיים מצות גילוח אינו סותר דאתער או כעין תער קפיד קרא ואזדא לה קושית הלח"מ פ"ה מה"נ הלכה י"א ע"ש: