שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 3 · Segment 1

אבל לא סורק. עי' בקונט' וכ"פ הר"ב וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ה מה"נ הלכה י"ד בסופו לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי. וכן פירש"י מס' שבת דף נ' ע"ב אבל לא סורק מפני שמשרת שער ודאי. ושם דף פ"א ע"ב סיים בה ומודה ר"ש בפסיק רישי' ע"ש וקשה דלא משמע כן בבבלי בסוגיין דקאמר כולה ר"ש וכל המסרק להסיר נימין המדולדלין קמיכוין וכן פי' רש"י ותוס' דטעמא משום דקמיכוין ולא משום פסיק רישי' ונפקא מיניה שאם התרו בו ואומר שאינו מכוין להסיר שער אלא לחכך במסרק למ"ד דחייב סורק משום דקמתכוין הכא פטור ולמ"ד דהוי פסיק רישי' חייב. ונראה שזהו כוונת תוספות שבת דף נ' שכתבו אבל לא סורק התם מפרש לה כל הסורק להסיר נימין המדולדלות קמיכוין ע"כ נראה דכונת' להקשות אפרש"י וכמ"ש ונראה דמפרשים כל הסורק להשיר נימין המדולדלים קמיכוין וכיון שכן מסתמא אינו סורק אלא בכח והוי ליה פסיק רישי' וזה ברור והריב"ש סימן שצ"ד דחק מאוד בדברי רש"י ע"ש. וראיתי להרב בא"מ שכתב בזה דברים שאינן. גם מ"ש ראיה מדברי תוספות. אינו שכן מנהגם שחולקים וארש"י ואינן מזכירים דבריו. ומ"ש הוא הנכון:

רי"א לא יחוף באדמה כו'. כתב הרמב"ם פ"ה מה"נ הלכה י"ד נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שיער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה. כ' הכ"מ איבעיא בגמרא מפני שהיא משרת את השער תנן אי מפני שמשרת כו' ואע"ג דלא איפשיטא פסק לקולא משום דספק נזירות להקל ואפי' באדמה המשרת כ' דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוין מותר ומ"מ איכא למידק אמאי פסק כר"י דיחידאה הוא ואפשר סובר ר"י לפרש דברי ת"ק אתא ע"כ. ומה מאד תמוהין דבריו. חדא דקאמר דפסק לקולא תימא אדרבא הרי פסק לחומרא ודלא כש"ס דדבריו משמעין שכל אדמה היא משרת את השער ודאי ואס"ד כמ"ש הכ"מ הל"ל ולא באדמה מפני שמשרת שער ודאי. ועוד דכאן לא שייך לומר ספק נזירות להקל דהא אין כאן קרבן וכמ"ש התי"ט. גם כבר נחית לנזירות וכמ"ש הלח"מ. ועוד אס"ד באדמה המשרת אינו לוקה משום דאינו מתכוין אפילו לכתחלה שרי לר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר דהא מה"ט חופף. ועוד בודאי משיר אף ר"ש מודה דהוי ופסיק רישי' וכדמוכח גמרא דשבת דף נ'. ועוד מנ"ל להרמב"ם דר"י לפרש קאתי וכמ"ש התי"ט ועוד דכתב בפי' המשנה והלכה כר"י משמע דת"ק פליג וכמ"ש הלח"מ. ולי תימא דודאי ר"י פליג דגרסי' בבבלי שבת דף נ' הא דתניא חפין את הכלים בנתר וחול ר"ש היא דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ופריך אימא סיפא אבל לא יחוף בהם שערו ואי ר"ש שרי דתנן נזיר חופף ומפספס ופירש"י חופף שערו בנתר וחול. והדין עמו דאל"כ לא פריך מידי. והרמב"ם כ' כאן במתני' לא יחוף באדמה דקאר"י היינו טיט איזהו טיט שיהיה מכל מיני טיט שרוחצין בהם השער כמו הנתר והטיט האדום כו' ע"ש הרי מפורש דר"י פליג את"ק. גם הרשב"א כ' בחי' שבת ופירוש חופף אפי' בנתר וחול ותדע מדקתני רי"א לא יחוף באדמה מפני שמשרת השער. לכך נראה ודאי סובר הרמב"ם דר"י פליג את"ק דסובר אדמה אינה ודאי משרת ופסק כר"י דגמרא דשבת משמע דנזיר ושבת שוין בענין זה. ואמרי' התם א"ר יהודה עפר לבינתא שרי רב יוסף אמר עפר דיסמין שרי אמר רבא עפר פלפלי שרי כו'. ש"מ דוקא הנך שריין אבל נתר וחול אסירי. ואף שרש"י פי' עפר לבינתא כתישת לבינה ע"כ. נראה דסובר חול שרי. כבר חלקו עליו כל הראשונים ז"ל ופירשו עפר לבינתא היינו עפר לבונה וכן כתב רבינו האי גאון והרמב"ם והרשב"א והר"ן. ומהאי סוגיא דשבת איפשיטא נמי איבעיא דנזיר דע"כ לומר שכל אדמה משרת שער וכמ"ש הרמב"ם דאל"כ מאי פריך ממתני' דנזיר חופף לישני כאן. בשבת בנתר וחול כאן בנזיר בשאר מיני אדמה שאינן משירין ור"י פליג אפי' בשאר מיני אדמה דגזר הא מפני הא אלא ודאי כמ"ש. והשתא ניחא הכל. ומ"ש דאינו לוקה הטעם משום שאין מלקות אלא בתער וכמ"ש שם הלכה י"ח ועמ"ש לקמן בד"ה מאן כו' ומהתימא על המפרשים ז"ל שלא הרגישו בכל זה וצ"ע: