שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 9 · הלכה 1 · Segment 5

פשיטא דא מילתא כו' מביא קרבן טומאה. בקונטרס פירשתי דאמתני' קאי וקשה מהיכא פשיטא ליה עד דאיבעיא ליה אהיכא קאי ועוד מאי דוחקא לאוקמי מתני' בשנטמא וכ"ש לפי' הרמב"ם במתני' ועוד מעיקרא פשיטא ליה שמביא קרבן טומאה ובסוף מסיק שמונה לנזירות ונראה דאהא דתני בתוספתא סוף מכלתין קאי דתני ניטמא ויצא לחירות מונה משעה שנטמא. וכצ"ל פשיטא דא מילתא נטמא ואח"כ יצא לחירות מונה משעה שנטמא מהו כו' אין תימר בשכפפו מונה משעה שנטמא וה"פ ומיבעיא לן במאי איירי הך ברייתא אי בשכפאו אמאי ימנה משעה שנטמא הא אינו סותר כלל כדאמרי' בסמוך ואי בשלא כפאו למה תני ויצא לחירות הא אפי' בעודו תחתיו צריך למנות משעה שנטמא. והראב"ד כ' ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי אפי' בשכפאו רבו ונ"ל בשכפאו בשנטמא אבל בשכפאו עד שלא נטמא הרי רבו כופהו שיטמא למה יסתור והכי איתא בירושלמי ע"כ. מדבריו נראה שגירסתו היתה כהגהתי. וקשיא א"כ מאי דוחקיה דר' יוסי למימר שלא תאמר כו' הא איצטרך לאשמועינן כיון שכפאו לאחר שנטמא הויא סתירה ועוד ל"ל שיצא לחירות אפילו בעודו תחתיו כה"ג סותר דלא שייך ביה לומר את הוא שגזרת כו' דהא הרב לא גרם הטומאה וצ"ע. והרמב"ם פ"ב מה"נ כתבה לתוספתא זו הלכה יט. והלכה יח כתב נדר עבדו בנזירות ואמר מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו שהעבד כופין ואין מפירין ואם הפר יצא לחירות. וכ"כ בפי' המשנה. והיה נ"ל לומר דסובר הרמב"ם כפיי' מבטלת הנזירות כל זמן שהוא עבד ואפי' מתרצה הרב אח"כ אינו כלום דה"ל כאומר הריני נזיר כשאצא לחירות ולישנא דמתני' הכי משמע אלא דקשיא א"כ מאי קמ"ל אם נטמא מונה משעה שנטמא הא אפי' לא נטמא נהג מקצת משיצא מתחיל מראש דכל מה שמנה קודם הכפיי' לאו כלום הוא. ואפשר קמ"ל דלא אמרי' הטומאה גורמת לבטל הנזירות כולו וכדא"ר יוסי. אך פי' הרמב"ם תמוה לי למה יצא לחירות בשביל שהיפר לו והרמב"ם ה"ע רוצה לדמותו להא דגיטין עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות ע"ש ואיני מבין ראיה זו דהתם נוהג בו מנהג ישראל אמרי' סתמא שחררו אבל הכא הפרה לא מהני כלל במשוחרר כדאמרי' חכם שאמר בלשון הפרה לא אמר כלום ועוד הא בעינן דעת הנודר או בפתח או בחרטה ונראה שזה כוונת הר"ב בפי' המשנה. והטור והש"ע י"ד סי' רס"ט כתבו עבד שנדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר כו' ע"ש וקשה הא בנדר עינוי נפש א"צ הפרה אלא שהנדר אינו חל עליו כלל. ועיין בלח"מ ה"ע שם ואין דבריו מחוורים דמה לנו להוסיף בדברי הרמב"ם בזה ולהרבות המחלוקת וצ"ע: