שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 3 · הלכה 5 · Segment 3

אינו מקבל עד שיפרוש ויחזור. כ' הרמב"ם פ"ה נטמא למת פעמים הרבה אם התרו על כל פעם ופעם לוקה על כל אחד ואחד בד"א כשנטמא ופירש וחזר ונגע אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת. ע"ש בכ"מ דפסק כרב יוסף וטעמו דחוק. והלח"מ כ' דפסק כרבה ע"ש. ול"נ דפסק כרב יוסף או כרבה לפי' תו' משום דר"י ור"א סברי כוותיה. והא דפסק כר"א ודלא כר"י משום דרבה ורב יוסף נמי פליגי עליה דר"י. גם בבבלי דף מב משמע דר' יוחנן כרבה ס"ל. והירוש' והבבלי חלוקים בזה ע"ש:

והא כתיב לא יבא ולא יטמא. בבבלי דף מב גרסי' איתמר אמר רבה אר"ה מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל על טומאה וטומאה לא ופירש"י מקרא מלא כו' לא יטמא להזהירו על הטומאה כשחזר ואמר לא יבא להזהירו על ביאת אהל המת לומר לך כשנטמא במת וחזר ונטמא באהל המת חייב שתים אבל טומאה וטומאה לא דהא מחולל וקאי ע"כ. ודבריו צ"ע הא ברישא כתיב לא יבא והדר כתיב לא יטמא. ואף קושית ר"י הכי מתפרשת דמשמע קרא לאחר שכבר בא וניטמא איכא דחייב משום לא יטמא בשהה כדי פרישה ור"א מוקי קרא פעמים שהוא לוקה שתים היכא דאיכא לא יבא ולא יטמא אבל על לא יטמא לחוד אי אפשר שיהא חייב שתים בלא פרישה. ופי' זה נ"ל עיקר דלפי' הקונטרס לפי' קמא קשה הא מודה ר"א כשחזר ופירש דחייב שתים וביאה חדשה כחוזר ופירש דמי. וללישנא בתרא קשה וכי לא מצינו שחייב אלא יטמא לחוד כגון שהמת בשדה. ורבה קאמר דאפי' ע"י פרישה אי אפשר למצוא לחייב שתים אטומאה. ולפי המסקנא ר"א ורבה אמרו דבר אחד דשלא בחיבורין דהיינו פירש מודה רבה ורב יוסף כר"י. ועמ"ש בסמוך:

מהשתחויה למד ר"י. וקשה הא גם ר"א מודה דחייב על הראשונה אם שהה שם ומהשתחויה למד. וכ"ת מהשתחויה למד שחייב על כל שהיי' קשיא היא גופא מנ"ל דחייב על כל שהייה דלמא אינו חייב אלא אחת ע"י שהיי' דהא בלא שהיי' פטור כמבואר בבבלי שבועות פ"ב. וכ"ת ר"א פליג גם על טומאה הראשונה דלא בעיא שהיי' ולא איירי בטומאת בית הקברות שהרי מפורש קאמר בעודנו שם פליגי ומחייב ר"א אטומאה הראשונה. ודוחק לומר בשאמרו לו אל תנזור איירי ר"א שאין כאן שום משמעות דבכה"ג איירי:

הדא אמרה היא במכות היא בקרבן. וקשה הא בטומאת בית הקברות איירי וכמ"ש בסמוך ותנן במתני' ואינו מביא קרבן טומאה אא"כ יצא ונכנס אבל בלא"ה לא וכי נחמור בטומאה שנייה טפי מבראשונה וצ"ע:

מתני' פליגא על ר"י נזיר שהיה שותה כו' ותימא אדמקשה ליה מרישא תסייעי' ליה מסיפא דתנן א"ל אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ש"מ דטעמא דרישא דאינו חייב אלא אחת משום שלא היה שם אלא התראה אחת. וכ"ת קסבר ר"י דחייב על כל שהיי' בהתראה הראשונה. א"כ תיקשי ליה סיפא ל"ל לחלק שא"ל פעמים הרבה אל תשתה הא אפי' בלא התראה יש לחייב על כל אחת דהיינו כל כל רביעית כי היכי דמחייבין על הטומאה על כל שהיי'. ואפשר לחלק בענין זה בין טומאה ליין דבטומאה דגמירין שהיי' הוא דחייב על כל שהיי' בלא התראה משא"כ בשתיית יין. מ"מ כיון דחייב רחמנא על כל רביעית למה נחלק בין ההתראות. גם הא דמשני שאין בית הבליעה פנוי קשה למה לא יחלק כל רביעית כי היכי דמחלקת הפרישה. גם הא דפריך בסמוך מטומאה נמי קשה דמסיפא מוכח דאיירי בהתראה אחת וכמ"ש וצ"ע:

פתר לה בשיהא כו'. ועיין הגהתי בקונטרס. וכ"מ בתו' שבועות דף יז ע"ב בד"ה נזיר. אך הא דקשיא להו אהא דבעי רב אשי שם נזיר בקבר צריך שהיי' למלקות אמאי ילקה על השהיי' כל זמן שלא פירש כדאמרי' בנזיר פ"ג מינין ע"ש. איני יודע לכוין דבריהם ודאי אלו כבר נטמא ניחא אלא דבעי' דר"א מי שנזר והוא בבית הקברות ועדיין אינו חייב על הטומאה ומיבעיא ליה אם צריך שניי' אחר קבלת הנזירות או לא. וכן מבואר בבבלי בפרקין דף יז דבהכי איירי. ואף דנראה מדברי התוס' שם בד"ה צריך כו' דאיבעיא דרב אשי לאו היינו איבעיא דרבא וכמ"ש הרב במ"ל פ"ג מה' ביאת המקדש ע"ש. מ"מ נראה דבעי' דר"א נמי בכה"ג איירי דנזר בבית הקברות. ואף שדברי רש"י בשבועות שם מורין כדעת תו' דאיירי בשהיה נזיר מקודם שבא לבית הקברות מ"מ מודה דבעי' דש"ס אטומאה ראשונה קאי אי בעי שהיי'. גם דברי רש"י בנזיר הם מפורשים דבנזיר בבית הקברות איירי. ועיין במ"ל פ"ו מה' נזיר. גם מה שתירצו דכל שהספיק להשליך מת הראשון מעל כתיפיו ה"ל מוסיף על הטומאה וחייב על כל שהייה ע"ש. קשה א"כ מאי דוחקי' דש"ס דנזיר דף מב לשנויי כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וצ"ל דרבה פליג ארב הונא לישני כאן בשהספיק להשליך וכאן בשלא הספיק. וניחא גם לר"ה דאיירי בשהספיק. וביותר קשה קושיא זו לפי' רש"י בנזיר שם. ועיין בלח"מ פ"ה מה' נזיר בד"ה נטמא כו' וא"ל כיון דבעיא היא לכך לא בעי לשנויי הכי דהא ע"כ איבעיא לר"א אי צריך שהיי' או לא אבל הא פשיטא ליה דע"י שהיי' טמא. וע"ק תפשוט מהתם דבעי שהיי' דאס"ד דלא בעי שהיי' א"כ אף בשמתו מונח על. כתיפיו ליחייב. ועמש"ל בפרקין בד"ה מתרין כו' וצ"ע:

רשב"ל אמר מחלוקת ביניהון. עיין בקונטרס הגהתי. מיהו נ"ל דגירסא שלפנינו עיקר. דלירוש' אף לר"י מחלוקת ביניהון דמאן דדריש מלהחלו בשעת מיתה סובר דלוקין על כל פרישה ומאן דיליף מבמותם אייתר ליה להחלו למעט כל שאינו מוסיף חילול דפטור והבבלי לשיטתו דמסיק שם דף מג ע"א דאיכא למדרש תרתי מלהחלו ע"ש א"כ ליכא נפקותא ביניהון אלא משמעות דורשין. והיינו דפריך התם אביי לרב הונא מברייתא דלהחלו יצא זה כו' ולא רצה לאוקמי ברייתא כר' ורב הונא כרבנן. משום דסובר דהך ברייתא אתיא ככ"ע. תניא שמחות פ"ד היה עומד וקובר מת עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו היום ד"ה שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד. ונראה רישא לר"י לא קשיא דמוקי לה כר'. אך קשה הא לכ"ע לכתחלה אסור מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו. וצ"ל קסבר תנא דשמחות דלא דרשינן בעמיו. והשתא מ"ש תוס' פ"ו דף מג בד"ה מהכא כו' דמסברא יש לאסור לכתחלה למחולל שנטמא ע"ש. ולא הביאו ראייה מסוגיין דמפורש דאסור מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו. דתנא דברייתא פליג ועיין בס' א"מ. מייהו סוגין וסוגיא דנזיר שם אתיא כר"ט ודלא כר"ע. וכ"כ תוס' שבועות פ"ב דף יז בד"ה נזיר ע"ש. ונראה דפלוגתייהו דר"ט ור"ע לא קאי אעומד בקבר אם יטמא שנית אלא קאי אנזיר שנטמא ביום הראשון לטהרתו ופליגי בפלוגתא דר"א ורבנן דמתני'. ודלא כמ"ש תוס' שבועות דף יז סוף ד"ה נזיר כו' ע"ש. מיהו בסמוך מבואר דפלוגתייהו דר"ט ור"ע ביצא ונכנס וחזר בו ר"ט והודה לדברי ר"ע. ובמס' שמחות לא סיימו דברי ר"ט. ותמה אני שלא הביאו תו' בשבועות דברי הירושלמי אלו:

ואתיא דר"ש בר ווא כרשב"ל. מסוגיין ראיה דר"י סובר כרבנן וסובר נמי דבגוסס לא שייך חילול דאל"כ ר"ש בר ווא אף כר"י אתיא ותימה אני ממ"ש הסמ"ג סי' רל"ד בשם הרא"ם דמחמיר בגוסס ואפי' לר' יוחנן דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו שמא אין חולק על ריש לקיש בזה שרבנן יהיו אוסרין בגוסס ע"כ. והרי בסוגיין מבואר כמ"ש. גם מבואר מסוגיין דגירסת הבבלי שלפנינו עיקר ודלא כמ"ש תו' בשם ה"ג ע"ש: