והוא בין הקברות. משמע שנטמא בקבר עצמו. ונטמא באהל המת. וקשה לפי פי' הרמב"ם בפי' המשנה משמע דרישא איירי בשנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכ"כ הלח"מ בשמו ע"ש ונראה דהרמב"ם מפרש והוא בין הקברות היינו שנוגע או מאהיל על גולל ודופק שזהו מטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן:
קריאה במקור
שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 3 · הלכה 5 · Segment 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
מתרין בו על היין ועל הטומאה כו'. בבבלי בסוגיין דף יז גרסי' בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות בעי שהיי' למלקות או לא כו' אלא כגון שנכנס כו' תיקו. הנה לפירש"י ותו' כאן ובשבועות דף יז איבעיא דבעי רבא הכי היינו איבעיא דרב אשי התם ע"ש. ותימא שלא פי' הש"ס היינו בעיא דרבא ועוד ה"ל להביא גם התם בעיא זו בשם רבא. ועוד וכי רב אשי לא ידע הא דרבא ור"ת דחק להגיה ועיין בתוס' בשבועות שם. והרמב"ם פ"ו כ' מי שנדר והוא בבה"ק כו' לוקה על שהייתו שם נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל כו' אע"פ ששהה אינו לוקה. כ' הלח"מ הלכה ח' וקשה למה יתחייב בשהיי' דלמא לא גמירי שהייה במלקות אבראי ואפי' שהה פטור ממלקות. ועוד אמאי לא מוקי הש"ס בעיא דרבא מי שנזיר בבה"ק וא"ל צא משם ושהה אי מיהני שהיי' למלקות או לא ע"ש ובמהרש"א שבועות שם ובמ"ל. ונ"ל דסובר הרמב"ם ודאי הא דבעינן בפנים שהיי' במזיד חידוש הוא דמסברא יש לחייב מלקות אפי' בלא שהיי'. והא דמחייב באונס מלקות ע"י שהיי' נמי חידוש הוא. והשתא רבא פשיטא ליה דבמזיד חייב על ביאת המקדש אפי' בלא שהיי' וה"ה לשאר טומאות שחייבין עליהם והא דפריך הש"ס ה"ד אילימא דא"ל לא תנזור ל"ל שהיי'. ה"ה דה"מ למפרך אילימא דא"ל צא ואל תשהה ל"ל שהיי' דתרווייהו למזיד דמיין והא ודאי דמעיקרא במזיד מיבעיא ליה אי צריך שהיי' אלא חדא מינייהו נקט. ומסיק הש"ס אלא כגון שנכנס בשידה כו' דה"ל אונס ומיבעיא אי גמרינן חוץ מפנים דאפי' באונס חייב ע"י שהיי' או דלמא דוקא פנים דחמור מהני שהיי' אבל בחוץ לא. ופ"ב דשבועות מיבעיא ליה לרב אשי תחלה אי מזיד בפנים בעי שהיי' והדר מיבעיא לה באת"ל דבפנים במזיד בעי שהיי' א"כ חזינן דהקיל הכתוב בטומאת מקדש מי אמרי' גם באונס הקל הכתוב בפנים דבעי שהיי' אבל בכל מקום מזיד ואונס שוין דהא חזינן דבפנים שוין ולא בעי' שהיי' א"כ גם בחוץ יש לחייב שניהן בלא שהיי' או דילמא כיון דאין סברא לחייב אונס אפילו ע"י שהיי' די אם נחמיר לחייב ע"י שהיי'. וה"ה דאיכא למיבעיא אי מזיד דחוץ צריך שהיי' דמפנים גמרינן דחמיר ובעי שהיי' כ"ש חוץ או לא בעי שהיי' דמן הסברא לא בעי שהיי' וכה"ג איכא למיבעיא אאונס אי מהני שהיי' אלא דהיינו בעיא דרבא וכמ"ש. ורב אשי חדית לן דלחומרא נמי איכא למיבעי באונס אי צריך שהיי' והשתא אין אנו צריכין למ"ש תו' שבועות שם בד"ה טימא עצמו כו'. ומעתה דברי הרמב"ם מבוארין כיון דאף במזיד מיבעיא לרב אשי אם צריך שהיי' בפנים א"כ גם בחוץ ספיקא הוא ואזלינן לקולא דבעי שהיי'. ואונס בחוץ נמי בעיא היא אי מהני שהיי' או לא והיינו בעיא דרבא ואזלינן לקולא דלא מהני שהיי'. ולפ"ז אין מקום לקושיית הלח"מ. גם מ"ש הראב"ד שם ואם התרו שלא יזיר א"צ שהיי' ע"כ. ליתא דהשתא דאמרי' בפנים במזיד בעי שהיי' אף בהתרו בו שלא יזיר בעי שהיי'. והא דכ' הרמב"ם ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם. אין הכוונה שאם לא התרו בו מגלח כמ"ש הכ"מ שם. אלא ר"ל אף כשהתרו בו שלא יזיר אין כאן תגלחת טומאה וכן לשון הגמרא בהרבה מקומות במסכתא זו. שוב ראיתי בלח"מ פ"ה שהרגיש בסברות שכתבנו:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: c0780a905b2d661fddbb3a79420955d56922ba84e047591bc9189f8735bc6853