שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 4

מכיון שהוא יודע כו'. כך היא סוגית הבבלי תמורה דף כ"ז. מעולם אין שניהן חלין בבת אחת אלא לענין זה משמש תחת לשון חילול ותמורה אם מנח ידו אקדש הוה חול ידו אחול הוה קדש. אך הא דמסיק שם היה לפניו ג' בהמות חולין תמימות וג' הקדש ואחת מהן בעלת מום ואמר הרי אלו תחת אלו תמימה תחת בעלת מום לאחולי דלא שביק היתירא ועביד איסורא וכ"פ הרמב"ם. קשה כיון דבהמת תמימה דחולין נכנסה תחת ההקדש לבדק הבית א"כ אף בחילול קעביד איסורא דהא קיי"ל המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה וכ"כ הרמב"ם פ"ה מה' ערכין שזהו לאו הבא מכלל עשה וי"ל דוקא המקדיש הוא דחייב אבל המחלל פטור ואין טעם לחלק גם לא מצאתי זכר לחילוק זה. ולדעת האומרים לא תעשה חמורה מן העשה ניחא קצת. ולפ"ז צ"ל הא דאמרי' דהמקדיש תמימים לבדק הבית לאו נמי איכא ליתא. ועיי' בכ"מ ובמ"ל שם פ"ה מה' ערכין. הלח"מ כ' פ"ב מה' תמורה בד"ה שתי בהמות כו' לא ידענא למה הוצרך רבינו לכתוב חלוקה זו אחר שכתב חלוקה הראשונה וכן עשר כו' ע"ש. ונ"ל ודאי טובא קמ"ל דסד"א גבי שתי בהמות אחת תמימה ואחת בע"מ אמרי' לאתפוסי קמיכוין דאי לאחולי הי' לו להניח ידו על הקדש ולמה הניח ידו על החול. בשלמא כשישנו הרבה תמימים דאתי לאתפוסי אמרי' הואיל ורבים הם לא רצה להטריח עצמו משא"כ בשהן שוים. וכעין סברא זו כ' רש"י שם בתמורה ועי"ל דסד"א הכא ודאי לאתפוסי קמיכוין דאי לאחולי לא הועיל כלום דמעיקרא הות בע"מ להקדש והשתא נמי. ועי"ל דקמ"ל דרע ברע עושה תמורה דאס"ד דאינו עושה תמורה אמאי תהא הבעלת מום מחללת נימא דלתמורה כיון ולא עשה כלום ואין כאן איסורא כלל אלא ודאי דעושה תמורה וע"כ לומר דלאחולי כיון כי היכי דלא ליעביד איסורא. וע"ש בתמורה בתו' בד"ה בעלת: