שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 1 · Segment 7

מה פליגין כשחלקו בפיו ואכלו כו'. כ' תוס' חולין דף קג ע"ב בד"ה חלקו מן בחוץ פירש"י כזית אבר מהחי חלקו לשנים קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ אכל חציו השני משמע דאם נתן שני החלקים בפיו ובלען בבת אחת חייב לכ"ע ואין נראה כו' ונראה לפרש דחלקו מבחוץ פטור ואפי' אכלו בבת אחת דבעיא שיהא מחובר בפיו ויהיה עליו שם אבר דהכא חידוש הוא כדפי' בקונטרס ואין לך בו אלא חידושו אבל חלקו בפנים חייב דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה וכו' ע"ש. ואני תמה אפרש"י הרי בסוגיין מפורש כפי' תוס' דלפירש"י קשה למה קאמר חלקו בפיו פליגי ה"ל למימר נתן שניהם בפיו בבת אחת פליגי ועוד מדפריך א"כ אפי' חלקו בחוץ כו' ש"מ אם הניח שני החלקים בפיו בבת אחת אפי' לר' יוחנן פטור וכמ"ש בקונטרס. ומ"ש תו' דלכך פטור דבעינן שיהא עליו שם אבר כו'. אין נראה כן מסוגיין אלא הטעם דלאו דרך אכילה היא. ותדע דאין הטעם משום חידוש כפירש"י דהא מסיק דאף בנמלה ובערלה ומצה פליגי. גם עיקר פירושו תמיה לן דכתב או דלמא כיון דחידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מחייב עלייהו והכא מחייב אימא אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל ליה בבת אחת חייב ע"כ. וקשה דגרסינן נדרים דף ד' ועוד חידוש הוא לחומרא ופי' הר"ן היכי מייתית מיניה קולא דלא ליקום בבל תאחר וה"נ אמרינן בחולין דף צח חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן כו' אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן הרי מפורש כל היכא דחידוש הוא לחומרא כל החומר דאיכא באחריני נותנין ליה א"כ יש לנו לומר באבר מן החי דמצטרפין ככל איסורי תורה. אלא דלא קשיא מידי בכל איסורי תורה אמרינן דמצטרפין שיעורייהו לחצאין תוך כדי אכילת פרס אם אכל כזית בבת אחת יהיה מאותו המין או ממין אחר אבל פחות מכזית לא הוי דרך אכילה כדאמרינן בסוגיין ועדיין הדבר צ"ע ובמקום אחר הארכתי:

ענבה שחלקה בפיו כו'. עיין בקונטרס. וקשה מאי ענבה דקאמר אי בנזיר שאכל ענבה קאמר מ"ש נזיר משאר איסורי תורה ועוד הא בנזיר בעינן כזית דכתיב לא יאכל ואין אכילה פחותה מכזית ונראה דסובר הירושלמי נזיר חייב על ענבה כשהיא שלימה אע"פ שאין בה כזית. והא דתנן ואינו חייב עד שיאכל ענבים כזית היינו כשאינן שלמין. ולכך נקט ענבים אע"ג דחרצן וזג נמי דאיכא הכי קמ"ל דוקא ענבים שלמים הוא דלא בעינן כזית אבל רסקן בעינן כזית. ונראה דיליף ליה מיתורא דקרא וענבים לחים ויבשים ל"ל הא כתיב כל אשר יעשה מגפן היין בשלמא חרצן וזג איצטריך לפרטא כמפורש בבבלי אבל ענבים קשה אלא ללמד דחייב על ענבים שלמים אע"ג דאין בהן כזית. והא דאמרי' לקמן בהלכה זו דאיצטריך וענבים לחים ויבשים לחייב על זה בפני עצמו כו' מיתורא דלחים יליף וכן משמע לקמן בסוגיין דקאמר אף בצירופי נזיר כן כו' אכל מן הצירופין כזית וענבה חייב שתים. ש"מ דסובר דחייב אענבים משום בריה. ורש"י פי' במתני' והא דקתני ענבים לאפוקי מדר"א ע"כ וקשה תינח למאי דדייק מסיפא אלא למאן דדייק מרישא לא משני מידי דהא ענבים דמתני' מיותר דה"ל למתני ואינו חייב עד שיאכל ממנו כזית דהא ביוצא מן הגפן קאי מיהו הרמב"ם לא חילק בכך אלא סובר אפ' בענבים שלימים בעינן כזית. ונראה שסובר שהבבלי פליג. דגרסי' בירושלמי פ' כיצד מברכין ר' יוחנן בירך אזית בלא גרעינתו משום בריה ואפי' אכל פרידה אחת של ענב או רימון טעון ברכה. ובבלי שם משני ר"י זית גדול אכל. ש"מ דסובר דאין לברך על בריה וכ"כ תו' והרשב"א שה ופליגי נמי בכל איסורי תורה אי בעינן כזית אפי' בבריה דאין אכילה פחותה מכזית או דלמא אף פחות מכזית מיקרי אכילה כשהוא בריה. והשתא הירושלמי הכא לשיטתו. אך תוס' והרשב"א שם מתרצים להשוות התלמודים ע"ש לפ"ז יש לחייב על כל איסורי תורה. ולא מצאתי דבר זה מבואר וצ"ע בהרבה מקומות בש"ס. ולפמ"ש אין אנו צריכין ליתורא דענבים לחים וצ"ע:

א"ל תמן דבר שיש בו איסור וטומאה כו'. וקשה א"כ נמלה נמי לא פליגי בה ר"י ורשב"ל דהא אין בה טומאה דאין מטמאין אלא שמנה שרצים בלבד וי"ל ר"ז פליג נמי אנמלה והא דבעי ר' בא בר ממל בסמוך ממצה נמי פליג אר' זעירא:

מקום שבטלה טומאתו בטלה איסורו. ללישנא בתרא שבקונטרס קשיא הא החלוקה מהני נמי לבטל איסורו שכשהוא שלם מצטרפין הגידים והעצמות ומשחלקו לא מצטרפין ובעינן כזית בשר וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א וא"ל זהו דוקא למ"ד חלקו ואכלו פטור כמ"ש הה"מ שם דמה' יליף לה הרמב"ם ע"ש ועלה אנו מדייינים דהא בחלקו מבחוץ אף ר"י מודה דפטור א"כ ה"נ כיון דחלקו מבחוץ מהני לבטל איסורו ה"נ יש לנו לומר אף בחלוקה מבפנים הלכך מחוורתא כלישנא קמא:

מכל מקום לא נהנה חכו בכזית. עי' בקונטרס שהגהתי. והוא הנכון וכן איתא בבבלי חולין דף קג כל שנהנה חכו בכזית אפי' בזה אחר זה חייב. והא דאמרינן לעיל חלקן מבחוץ לד"ה פטור היינו בדבר שאין בו כזית בשר ושלימותו מהני דליהוי כשיעור וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהמ"א וזה דלא כפירש"י שם והמג"א כ' בא"ח סי' תע"ה ס"ק ד' ומהרי"ל כ' דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהא יותר מאכילת פרס אבל ס"ו משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחלה צריך לאכול ביחד וכ"מ חולין ספ"ז דצריך לבלוע יחד ע"כ. ותימא אדרבה ספ"ז דחולין משמע דא"צ לבלוע כזית בבת אחת דהא קיי"ל כר' יוחנן דכל שנהנה גרונו כזית סגי ואפי' הקיאו ביני וביני ואיך נאמר דקפדינן שיבלענו יחד בבת אחת ואף דאמר רשב"ל אכילה במעיין בעיא הא לא קיי"ל הכי וכי אמר לכתחלה צריך לעשות כרשב"ל ומאי דאמר שם ס"ו אכל חצי זית כו' דדייק ליה דוקא אכל דיעבד אבל לא לכתחלה לא נקט הכי אלא דלכתחלה צריך להניח הכזית בפיו בבת אחת משום תקלה שמא לא יאכלן תוך כדי אכילת פרס אבל בליעה לא זכר כלל. ולפום סוגיין משמע דאף רשב"ל מודה בשנהנה חכו בכזית. ואין להרחיק פלוגתייהו כל כך להצריך בליעה בבת אחת וזה ברור:

פרודין של רימון כו'. עיין בקונטרס. אך קשה מ"ש ערלה דנקט ונראה דסובר הירושלמי דאף על פירוד אחד חייב בערלה משום ברי' כמ"ש לעיל בד"ה ענבה כו ופריך מה אנן קיימין מאי קמיבעיא ליה פשיטא דלכ"ע אינו כלום דהא נתבטל ברייתו ואי משום דאין הפסד בפירודו דכן דרך לפרדו משום משקה הא היוצא מי הרמון אין בו משום משקה ומשני כי קמיבעי' ליה לר' ניסא כשבלע הפירודין שלם מי אמרינן כיון שיש עליהן עור אין כל פירוד לחודיה מיקרי ברי' או דלמא כיון שכל אחד לחוד קאי מיקרי בריה אך קשה א"כ לא שייכא הך איבעיא בפלוגתא דר"י ורשב"ל. ואפשר בשפירד הרימון תוך פיו קמיבעיא ליה וה"ה דהוה מצי למיבעי בכל איסורים אלא חדא מגו תרתי קמיבעיא ליה אי הוה בריה ואת"ל דהוי בריה מי הוה חילוק בפיו חילוק או לא. והמג"א כ' בא"ח סי' ר"ט ס"ק ג' משמע בחולין דף קיט קטנית אחד מיקרי בריה אע"פ שהרבה גדלים בשרביט אחד ע"כ. וקשה בין לפירש"י בין לפי' תו' אין ראיה משם. רש"י מפרש שרביט היינו הכיס שהקטנית מונחים בתוכו י"ל לכך אינו משני בשרביטין ברי' שאני כיון שאין בה אלא גרגיר אחד לכך לא מיקרי בריה וכ"ש לפי' תו' דשרביט היינו הקלח שהשומרים דבוקים בו פשיטא דליכא לשנויי הכי שאיו הקלח מיקרי בריה כשאין כל השומרים דבוקים בו ואף דרש"י כתב שם ה"ה דמצי לשנויי בשרביטין בריה שאני היא גופא קשיא דה"ל למידק שאין קטנית א' מיקרי בריה דאל"כ ה"ל לש"ס לשנויי הכי בשרביטין וצ"ע: