שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 7

לשוגג בלא תעשה כו'. עיין בקונט'. והכי מוכח כל הסוגיא דבהא פליגי חזקיה ור"י דלחזקיה עשה שוגג כמזיד בתמורה לענין מלקות דאפי' בשוגג לקי משא"כ בקדשים ולר"י עשה שוגג כמזיד בתמורה דאפי' המיר בשוגג קדשה משא"כ בקדשים אבל לענין מלקות אף בתמורה לא עשה שוגג כמזיד דלא מצינו מלקות בשוגג. ותו' כתבו תמורה דף יז בד"ה גבי תמורה לקי כו' ואית ספרי' דגרסי גבי תמורה קדיש כו' ולגי' הראשונה אפי' בשוגג לקי דגזירת הכתוב הוא יהיה קדש ורבי' ברוך ור"ש משנץ פליגי בה אם יש מלקות בשוגג ע"כ. ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא חזקיה ור"י פליגי בפלוגתייהו דר"ב ור"ש. והגירסא בש"ס בדברי חזקיה תמורה לקי כו' ובדר"י תמורה קדיש כו' ואין אנו צריכין להגהת ר"ב ור"ש אלא הגירסאות הישנות נכונות. כ' הרמב"ם פ"א מה' תמורה א' המימר בזדון או שהמיר בשוגג ה"ז תמורה ולוקה כיצד המתכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים לוקה אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר או שאמר אכנס לבית ואמור מדעתי והמיר שלא מדעתו ה"ז תמורה ואינו לוקה. וכ' הראב"ד בפי' אמרו בגמרא כסבור שמותר להמיר והמיר גבי תמורה לקי ובקדשים לא לקי. וכ' הכ"מ דעת הרמב"ם בנתכוין לומר עולה ואמר שלמים לוקה משום דכיון להמיר אבל כסבור מותר להמיר אינו לוקה דהוי כאנוס ובהא פליגי ר"י ור"ל עלה דחזקי' וכן בההיא דר"ש כו' ויש לתמוה למה השמיט ההיא דר' יוחנן באומר תצא זו ותכנס זו ע"ש ובלח"מ שם. ודברי הכ"מ תמוהים דמאי דוחקי' דחזקי' לומר בכסבור מותר להמיר לקי הא אנוס הוא ולאו שוגג לימא בשוגג גמור לוקה אפי' אינו מתכוין להקדש כלל כגון שבא לומר חולין ואמר עולה ושייך שפיר פלוגתייהו ור"ל דבעינן דוקא מכוין להקדיש שום דבר כגון שלמים ואמר עולה או שור שחור שיצא מביתו ראשון כו'. וכדאמרינן בסוגיין ר' יוחנן כר' ירמיה. ועוד איך אפשר לומר דר"י סובר כסבור מותר אנוס הא מפורש בש"ס תמורה באומר תצא זו ותכנס זו כי' א"ר יוחנן גבי תמורה לקי והיינו באומר מותר כמפורש ברש"י שם והכ"מ מביאו. וע"ק דרש"י פי' בד"ה גבי קדשים אם בעל מום הוא למזבח לא לקי דהא הקדש בטעות אינו הקדש. ש"מ כל דקדיש מילקא נמי לקי ובפ"א מה' איסורי מזבח כ' הרמב"ם דאם דימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח קדוש ואינו לוקה. וע"ק שתמה למה השמיט הא דר"י ונהפוך הוא שהרי כרב הא דר"י אלא שכתב בהיפך באומר מותר דאינו לוקה ור"י אומר דלקי. ונראה דגי' הרמב"ם כפי גירסתינו שכתבתי לעיל דחזקיה הוא דאמר בשוגג בתמורה לקי ור"י אמר בשוגג אינו לוקה אף בתמורה אלא דהמימר בשוגג קדש אבל לא בקדשים. וקשיא איך קאמר רבי יוחנן באומר מותר דלקי בתמורה דהא ודאי גרע משוגג. וע"ק לישנא דקאר"י באומר תצא זו ותכנס זו (דאיירי בתמורה) גבי קדשים באומר קדשי' שנפלו בהן מום נאכלין בלא פדיון לא לקי גבי תמורה (אם אומר תצא זו ותכנס זו) לקי וכמה דחוק פי' זה לכל מעיין לכך גרס הרמב"ם באומר תצא זו ותכנס זו גבי קדשים באומר קדשים בלא מום נאכלים בפדיון קדש גבי תמורה לא לקי. וה"פ האומר על בהמה תמימה תצא זו ותכנס בעלת מום זו תחתיה גבי קדשי' כגון שאומר קדשים תמימים נאכלים בפדיון ותהא בעלת מום זו קדושה תחתיה ותהא פדיונה קדש אע"פ שדימה שזה מותר אפ"ה קדשה אע"פ שאין בפדיון זה ממש גבי תמורה אם אמר תצא זו ותכנס זו לתמורה שדימה כל שאין שניהן שוין מותר להמיר לא לקי דזה אנוס הוא וכ"נ גי' רבינו ברוך דלא תיקשי ליה קושית תו' שם בד"ה גבי כו'. וניחא בזה כל הקושיות שהקשו המפרשים לדברי הרמב"ם גם כל מה שהקשיתי למעלה. גם הא דכ' הרמב"ם פ"א מה' איסורי המזבח דין דימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח ה"ז קדושה. אע"פ שלא נזכר דין זה בתלמוד ואין זה דרכו של הרמב"ם לחדש חילוקי דינים שלא נזכרו בש"ס:

הקדיש בכור למזבח כו'. וקשה דגרסי' בערכין דף כט ע"א ורבנן אל תקדיש מיבעי' ליה ללאו. ופירש"י שאם מתפיסו לזבח אחר עובר בלאו. וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' תמורה. ומסברא נראה דאין תופס דמים דהא אין פדיון לבכור ולמה יתפוס קדושה לדמי. מיהו י"ל כי היכי דחל עליו הקדש בדק הבית ה"נ חל עליו הקדש לדמי. אך קשה איך נאמר המקדיש לעולה או לשלמים שיחול עליו קדושת דמים גם לישנא דמתני' פ' בתרא דתמורה משמע הכי דתנן התם אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה ומקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן. מדלא תנן שמקדישין אותן לדמי למזבח ש"מ דאין תופסין קדושה לדמי. ועוד ראיה אס"ד אע"ג דלקי תופס קדושה לדמי תיקשי לאביי ריש תמורה דאמר כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. לפ"ז דאע"ג דעובר בלאו אפ"ה אינו קדוש לדמי מאי פריך מר' יוחנן אע"ג דאמר דלא קדיש מ"מ לאו איכא:

אפי' בתמורה לא קדשה. וקשה הא תנן פ"ב דתמורה חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חל על בעל מום קבוע ואין יוצא לחולין ליגזוז וליעבד וקאמר טעמא בגמרא דכתיב לא ימיר רע בטוב וטוב ברע. ורע היינו בעל מום ואם המיר מומר ולוקה. וע"ק אע"ג דאינו קדש מ"מ לקי בתמימה אפילו בשוגג משא"כ בקדשים:

ומחובר הוא למכות. וקשה אמאי לא ילקה וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח ויליף ליה מהא דתני' בספרי לא תזבח לה' שור או שה אשר יהיה בו מום לרבות בעל גרב כו' וזהו מום עובר הוא ונראה דסובר הש"ס קרא לא אתי אלא לאיסור זביחה אבל איסור הקדשלא. ודלא כמ"ש הכ"מ שם כיון דחזינן דקפד קרא אזביחה ה"ה בלאו דאל תקדישו עובר ע"ש. מיהו הרמב"ן מייתי לישנא דספרא דתניא אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת"ל כל אשר בו מום ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו בל תקדישו כו' ע"ש. וכ' שם שכן הוא בבבלי תמורה. מיהו בגי' שלפנינו ליתא בבבלי. ונראה שכן היתה גי' הרמב"ם. דלגי' הרמב"ן קשה מה לו להרמב"ם להביא ראיה לאיסורי בעל מום עובר. מדכתיב לא תזבח וגו'. אך גי' הילקוט היא כגי' הרמב"ן ונ"ל דהירושלמי והבבלי פליגי: