שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 3

אחד שאמר כו' נעשה עיקר טפילה. ולא אמרי' כשהותר הראשון על ל' יום הראשונים יהיה גם השני מותר ל' יום ולא ינהוג נזירות אלא ע' יום דהא לא תלי עצמו בראשון אלא הוא אמר בעצמו ק' יום אך קשה למה לא יהא השני נזיר ל' ונזיר ק' יום דכשאמר ואני הרי הוא נזיר ל' כראשון וכשאמר ק' הוי נזיר בפני עצמו ק' יום וי"ל הא דקאמר ק' יום אינו אלא פירושו דואני שגם הוא רוצה להיות נזיר ויותר מן הראשון שרוצה להיות נזיר ק' יום כדאמרי' לעיל פ"ב גבי הרי עלי לגלח נזיר כו':

ושמע חבירו ואמר ואני בתוך כדי דיבורו של שני כו'. בקונט' הגהתי דלגי' שלפנינו קשה כיון דהשלישי מתפיס תכ"ד של שני ולא תכ"ד של ראשון ש"מ דהשלישי בהשני מתפיס מ"ט לא הותר השלישי בהתרתו של שני אלא ודאי סובר הירושלמי צריך שיתפסו כולן תכ"ד דראשון הלכך הותר השני לא הותר השלישי. וזה מבואר מאוד בבבלי בפרקין. אך קשה הא אמרינן לעיל בריש סוגיין תני הותר האמצעי ממנו ולמטן מותר כו' ש"מ דכל אחד בחבריה מיתפס וכ"מ בבבלי. גם מדקאמר בתר הכי מתני' אפי' אין כולהם בתכ"ד דראשון כו' ש"מ דפליג אהא דהכא וצ"ע:

ושמעו שנים ואמרו ואנו כו'. אף שהמ"ל פ"ד מה' נדרים מביא בעיא זו תמי' לן אלו אמר אחד ואני ודאי שהיה נזיר שתים למה נחלק אם אמרו שתים ואני דהא בודאי אירי שכל אחד משניהם אמר ואנו שהרי אין אחד יכול להתפיס חבירו בלא דעתו: