שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 4

הילוכי נזיר כו'. בקונט' הגהתי. וכן עיקר דהילוך ודיבור דבר שאין בהן ממש ואין נדר חל בהן כדתנן ספ"ק דנדרים וה"ה בנזירות. גרסי' תמורה דף יא ע"ב א"ר יכול האומר רגלה של זו עולה כולה עולה ת"ל כל אשר יתן כו' דר"מ ורבי יוד' ר"י ור"ש אומרים מנין לאומר רגלה של זו עולה כולה עולה שנאמר כל אשר יתן כו' אמר ר"ח מודה רבי יהודה בדבר שעושה אותה טרפה רבא אומר בדבר שעושה אותה נבלה ר"ש אומר בדבר שהיא מתה ומסיק ר"ח סובר טרפה אינה חי' וה"ל דבר שהנשמה תלויה בו ורבא סובר טרפה חי' ואינה דבר שהנשמה תלוי' בו הלכך בעינן דוקא דבר שעושה אותה נבלה ואיכא בין רבא לרב ששת ניטל ירך וחלל שלה דלרבא הוי נבלה מחיי' וה"ל דבר שהנשמה תלויה בו ולר"ש לא הוי נבלה מחיי' ע"ש. ותימא הא מברייתא דסוגיין מבואר דאפי' דבר שעושה אותה טרפה כגון כבד ה"ל דבר שהנשמה תלויה בו. וברייתא ע"כ כר"מ ור' יהודה אתיא דאלו לר' יוסי אפי' ידי ורגלי נזירות מהני דלא בעינן דבר שהנשמה תלויי' בו דומיא דהקדש כדמסיק. וכ"כ הרמב"ם ספ"ק מה"נ האומר הרי ידי נזירה כו' לא אמר כלום הרי ראשי נזיר כבדי נזירה ה"ז נזיר זה הכלל כל אבר שאם ינטל מן החי ימות אם אמר הרי הוא נזיר ה"ז נזיר. ונראה שלכך פסק הרמב"ם ריש פט"ו מעה"ק כר' יהודה האומר רגלה של זו עולה לא אמר כלום ודלא כר' יוסי דברייתא. וסתמא דסוגיין בירוש' ובבבלי כר' יהודה. וע"ק תנן ערכין פ"ה דף כ' ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי וערך כבידי עלי נותן ערך כולו זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. ואמרו בגמראזה הכלל לאתויי מאי מן הארכובה ולמעלה וכ' תו' ה"ה כל י"ח טרפות ונקט ארכובה ולמעלה לאפוקי מדר"ש. הרי מפורש דבר שעושה אותו טריפה מיקרי דבר שהנשמה תלויה בו. וקשיא לרבא ולרב ששת. ולזה העירני אתי המשכיל מ' שלמה נר"ו. וכ"ת דוקא כבדי מיקרי דבר שנשמה תלויה בו לפי שאי אפשר להבראות חסרת הכבד וכ"כ הכ"מ פ"ו מה"ש ע"ש. הרי הרשב"א בת"ה ומהרא"י כ' דיכולה להבראות חסרת הכבד כמ"ש ח"צ בתשובה סי' ע"ז ע"ש. ועוד הרי כ' הרמב"ם רפ"ב מה' ערכין ערך לבו או כבדו של פלוני עלי וכן כל אבר שאם ינטל מן החי וימות נותן ערך כולו. ש"מ אף שיכול להברא כך מ"מ אם ינטל ימות מיקרי דבר שהנשמה תלויה בו. ועוד חסרת רגל מן הארכובה ולמעלה ודאי שיכולה להבראות כך וכלליה התנא בכלל דבר שהנשמה תלויה בו וא"ל דיש לחלק דהכא בנזיר ובערכין איירי באדם ובתמורה איירי בבהמה דעד כאן לא אמר ר"ח לחלק בין אדם לבהמה אלא אף שבהמה אינה חי' באדם חי אבל אבר שאדם נטרף בו ואינו חי כ"ש שבהמה אינה חיה וכ"כ ח"צ בתשו' שם ע"ש. ועוד בסוגיין מפורש דאדם מבהמה ילפינן בגז"ש דנדר נדר. ומסוגי' דערכין דלעיל נראה כדעת הכ"מ שכתבתי דאינה יכולה להבראות חסרת הכבד. דאל"כ זה הכלל ל"ל הל"ל סתמא ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו מפני שהוא דבר שהנשמה תלויה בה. וממילא שמעי' כל הטרפות כולן אלא ודאי אי תנא הכי סד"א דוקא הני ראשי משום דהוי נבלה מחיים וכבד משום דא"א להברא חסר כבד לכך איצטריך זה הכלל. והא דכתבו תו' דנקט ארכובה ולמעלה לאפוקי מדר"ש. לא קאי אמתני' דהא כבר תנן חולין פ"ד דף עו בהמה שנחתכה רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה אלא אלישנא דש"ס קאי. ונ"ל שזהו כוונת הרמב"ם רפ"ב מה"ע ששינה לשון המשנה דתני ערך ראשי או כבדי עלי והוא כתב ערך לבי או כבדי עלי (וכבר תמה התי"ט עליו בזה) אלא לומר ראשי וכבדי לאו דוקא דה"ה כל הטרפות. ולכך לא ביאר הא דאמרי' בגמרא זה הכלל לאתויי מן הארכובה ולמעלה. והלח"מ כ' ריש פט"ו מה' מעה"ק וקשה אי סבר טרפה אינה חיה ה"ל למפסק בדבר שעושה אותה טרפה כר"ח ואי סובר טרפה חיה ה"ל למפסק כרבא וכר"א כו' ע"ש. ואני תמה מאי מספקא ליה הרי מבואר בדברי הרמב"ם פ"ד מהמ"א טרפה אינה חיה. וכן אמר רבא כמפורש פ"ק דבכורות דף ג' ע"ש. ועוד אחרי שכ' הרמב"ם שם דהאומר לבה של זו עולה כולה עולה דה"ל דבר שהנשמה תלויה בה ממילא שמעינן דכל דבר שעושה אותה טרפה כולה עולה וכמו שביאר בנזיר ובערכין. מיהו לזה י"ל שסובר הלח"מ חסרת לב נבלה מחיי' הוא דהוה וכ"נ דעת הכ"מ פ"י מה' שחיטה שכ' לכך לא מנה ניטל הלב או נברא חסר לפי שאם ניטל א"א לבהמה להתקיים אפי' שעה אחת ולא תקרא טרפה אלא נבלה ע"כ. אך לענ"ד אין זה מוכרח די"ל שלא מנאו הרמב"ם לפי שלא נמצא טריפות זה מפורש בתלמוד וכ"כ הכ"מ שם בטרפות אחרות. ודברי רבי' בערכין ופט"ו מה' מעה"ק מורין כמ"ש דניטל הלב אינו אלא טרפה ולא נבלה ודלא כמ"ש ח"צ שם. גם מ"ש שם בתשו' הרי מפורש דלרבא ס"ל טרפה אינה חיה והוא ודאי הויא תיובתא כלפי סגאי' דרש"י וצ"ל שהוא גורס בחד מינייהו רבה בה"א ע"כ. תימא איך נעלם ממנו דברי תו' במקומו דהך דבכורות דמותיב מינה והיא מסוגיות ההפוכות ובתמורה מפורש דרבא סובר טרפה חיה. ועיקר כגי' שבתמורה וכ"כ בתמורה ובבכורות. וסיימו שם דיש לקיים הגי' שבבכורות דרבא סובר טריפה אינה חיה והא דקאמר רבא בנדה ושטו נקוב אמו טמאה לידה אע"ג דאינו חי מ"מ כיון שאינו ניכר כל כך ונראה כאדם הוה ולד ולא דמי לאטום מארכובה ולמעלה דאמרי' התם בנדה דאינו ולד דניכר לכל שאינו חי. וזהו עיקר פי' תו' ודלא כמהרש"א וס' צאן קדשים ע"ש. וכ"נ דרבא סובר טרפה אינה חיה כדדייקו תו' בתמורה ע"ש. ונראה שזהו כוונת הרמב"ם פ"י מהא"ב דהשמיט הא דתני' איזהו גוף אטום ר' אומר כדי שינטל מן החי וימות. דמשמע בדבר שעושה אותו טרפה אין אמו טמאה לידה דרבא דהוא בתרא פליג עליה וכמ"ש. והא דכ' שם נברא חסר עד טיבורו והרי הוא אטום אין אמו טמאה לידה. היינו דסמיך אהא דתני בברייתא גוף אטום אין אמו טמאה לידה ולדברי הכל עד טיבורו גוף אטום הוא. והרב ח"צ שם בתשו' האריך לתרץ דברי הרמב"ם ע"ש. ודבריו תמוהים. מ"ש אף דר"ז תלי טעמא דאמו טמאה לידה בטרפה חיה הא אינה חיה אין אמו טמאה לידה אנן לא קיי"ל כוותיה אלא כרבא כו' והא דאמר הש"ס ר' ינאי סובר כמ"ד טרפה חיה אינו מוכרח דאפשר דאף דס"ל טרפה אינה חיה מ"מ סובר דאמו טמאה לידה כדרבא ע"כ. תימא הא ר' זכאי ור' ינאי לא קאי אלא לפרושי הא דאמר עד כמה כדי שינטל מן החי וימות וכיון דפליג ר' ינאי וסובר דעד הארכובה לא הוי כדי שינטל מן החי וימות ש"מ דסובר טרפה חיה. ולא פליגי כלל בטומאת לידה. וכן הא דאר"י עד טיבורו הוי כדי שינטל מן החי וימות ובפחות מזה לא ימות ש"מ דסובר טרפה חיה ונוטל ירך וחלל שלה לא הוי נבלה מחיי'. ומ"ש הח"צ שם א"נ והוא הנכון דס"ל להרמב"ם דר"ז דאמר עד הארכובה ולא ארכובה בכלל אלא בלמטה ממנה נמי הויא נבלה ולית ליה דר"א ור' יוחנן דאמר עד טבורו היינו שיעורא דר"א בבהמה ובאדם שיעור זה עד טיבורו ע"כ. איני יודע לכוין דבריו אלה הא ר"ז לא איירי בנבלה כלל אלא בטרפה כמפורש בש"ס. אם לא שנאמר שיש כאן ט"ס וצ"ל ור' ינאי אומר עד נקביו ולא נקביו בכלל נמי הויא נבלה כו'. מ"מ כמה רחוק פי' זה מן הדעת דנאמר ר' זכאי פליג אמתני' דחולין וסובר מארכובה למטה טרפה הוא דהוי וליכא מאן דאמר הכי ואפי' למעלה מארכובה פליג ר"ש ומכשיר וכמש"ל. ועוד קשה ה"ל לתלמודא למימר בין ר' זכאי לר' ינאי איכא עד ארכובה אי טרפה הוי או לא ולמה מוקי ר' ינאי כמ"ד טרפה אינה חיה. והא. דקאמר דשיעורא דר"א הוי עד טבורו. הוא רחוק קצת שיהא שיעורו גדול כל כך. והנכון כמ"ש. והויא פלוגתייהו דר"י ור' ינאי ור"י כפלוגתייהו דר"ח ורבא ורב ששת בתמורה ע"ש. ומ"ש דלפירש"י קשה דה"ל לש"ס להקשות והאר"י הלכה כסתם משנה ע"ש. אם נאמר דדברי ר"ז ור"י מלשון ברייתא הם כנראה מפשטא דסוגיא דבבלי ודאי הך ר' יוחנן לאו סתם ר"י דתלמודא הא שאינו מוזכר בברייתא כמ"ש תו' כתובות דף ח' ע"א. ואי לישנא דתלמוד הוא נמי ל"ק דהא בירושלמי דנדה שם מפורש דאף משמי' דר"ז ור' ינאי ר' יוחנן הוא דאמרה משמייהו. ומ"ש הרב שם בתשו' ובסי' עח ותרי תמיה איכא הכא חדא דנקובת הושט אינה נבלה מחיי' אלא שאין שחיטה מועלת בה כו' ע"ש יש לתמוה על תמיהתו הא כ' הרמב"ם פ"ג מה' שחיטה ניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה"ז נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. שמענו מהכא דושטו נקוב נבלה הוי ואפ"ה אמו טמאה לידה. וכל זה דלא כמ"ש הרב הנ"ל. כללא דהך מילתא חסרת כבד דבר שעושה אותה טרפה וכן חסרת הלב כדמשמע דעת הרמב"ם וכמ"ש וצ"ע: