שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 2

מאן תנא ווי"ם ר"י כו'. מכאן מוכח כגי' ר"ת בבבלי שבועות פרק שבועת הפקדון. ועמ"ש גיטין פ"ט ה"ז בד"ה פרטו כו'. ונראה הא דקאמר מאן תנא ווי"ם ר"י לא אתי אלא לאפוקי דאתיא דלא כר"מ וכדמסיק אבל כר"ש אתיא דכ"ש הוא דהא לדידי' לא הוי פרטא עד שיאמר שבועה לכל אחד. וא"ת לר"ש אף כשהותר האחרון יהו כולם מותרים דהוה ליה כאומר כולכם שאם הותר אחד מהן כולן מותרין וי"ל דמודה ר"ש דלא הוה ככולכם אלא כמו שתלאן זה בזה וכ"כ התי"ט נדרים פ"ט ע"ש ובנדרים פ"ט ה"ו בד"ה לזה כו' כתבתי דקשיין דברי הר"ן אהדדי ע"ש. ומ"ש הר"ן דף פ"ז ע"ב בד"ה אמר רבא כו' דהלכה כר"ש ע"ש. ונראה דאין ראיה מסתם משנה זו דאמרה קונם תאנים כו'. דכולא מתני' לאו הלכתא הוא כמפורש שם בגמרא חכמים פליגי עלה והלכתא כוותייהו הלכך לא חש התנא למיתניי' כהלכתא אף לעניין זה ועמ"ש גיטין פ"ט ה"ז בד"ה חיילי':

מתני' אפי' כו'. עיין בקונטרס וכ"פ רש"י וכ"מ בבבלי. ותו' כתבו ב"ק דף עג ע"ב בד"ה כי כו' תימא הא דאמר רב אחא מדיפתי תוך כדי שאילת תלמיד לרב כמאן לרבנן לית להו כלל כדי דיבור ור' יוסי נמי מודה כתלמיד לרב לאו כדי דיבור דמי ותירוצם דחוק ע"ש. ונ"ל הא דקאמר התם כדי שאילת הרב לתלמיד אית ליה לר' יוסי היינו באם ההפסק כדי שאילת הרב לתלמיד שהיא שתי תיבות ואם מתחיל אחר הפסק שתי תיבות הוה תוך כדי דיבור אבל אם היה ההפסק כדי שאילת תלמיד לרב שהן ג' תיבות ומתחיל בסמוך לו זהו לאחר כ"ד. ורב אחא אמר תוך כ"ד כדי שאילת תלמיד לרב היינו שהתחיל קודם שהפסיק ג' תיבות זהו תוך כ"ד וכדיבור דמי. וע"כ לומר דרב אחא בהכי מיירי דהא תניא כוותיה דר"ל דבסמוך לו הוה לאחר כ"ד. מיהו כל זה לפי' תוס' שכתבתי בסמוך בד"ה מי כו' אבל לפי' רש"י שכתבתי שם קשה דא"כ לר' יוסי לא הוה הפסק אלא תיבה אחת אבל יותר מזה הוה לאחר כ"ד דהא תיבה אחת חשבינן להא דאמר בראשונה. לפ"ז צ"ל לרבנן אפי' בכה"ג לא הוה תוך כ"ד והא ודאי ליתא שנאמר שצריך להגיד הכל בנשימה אחת. ועמש"ל בד"ה מי כו' שדעת תוס' צ"ע. מיהו גם פירש"י קשיא לי חדא לימא בהפסק שתי תיבות הוה לאחר כ"ד ומה לו להתלות בשאילת תלמיד לרב בשלמא לפי' תוס' ניחא דחשו חכמים כשיהא צריך לשאול או להשיב שלום שלא יהא הפסק ור"ל לא חש לשאילת שלום דתלמיד לרב דלא שכיח ור"י נשיא' חש לכך הלכך אמר דאפי' בסמוך לו סגי אבל לפירש"י קשה דהא לאו לתשובה חשו דאף בשאר כל אדם נמי אם שאל בשלום שהן שתי תיבות הוי הפסק. ועוד תימא לפי' אמאי אר"י תוב לא שבקת רווחא לתלמידא הא אפי' לשאר כל אדם לא שבק רווחא דבאמירת שתי תיבות הוי הפסק וצ"ע. ולולי דמסתפינא אמינא דבב"ק ה"ג תרי תכ"ד הוו שאילת תלמיד לרב ותשובת תלמיד לרב. דבלא"ה צ"ל דטעות נפל בספרים שם דגרסי' שם כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך ר' ומרי. ואינו כן דהא השאלה אינה אלא שלום עליך ר' והתשובה של התלמיד היא שלום עליך ר' ומרי. כמפורש בבבלי ברכות אבל לפמ"ש ניחא. גם צריכין ליתן טעם להא דקאמר תרי תוך כ"ד הן. הלא הרבה הן דכמו שיש לחלק בין שתים לשלש תיבות כן יש לחלק בין שלש לארבע וכן למעלה אלא ודאי דה"ק לתרי תכ"ד איכא למיחש דליהוי כדיבור והיינו כדי שאילת הרב לתלמיד ותלמיד לרב שימצאנו לפעמים בשעת המקח וישאל בשלומו ויאבד מקחו וכמ"ש ר"ת. א"כ ה"נ בין שאילת הרב לתלמיד ותשובת תלמיד לרב נמי איכא למיחש. ואתיא שפיר לישנא דגמרא דקאמר דנפיש מילייהו דהשתא תלתא כדי דיבור הן מן שתים ושלש וארבע תיבות. וקאמר דהגדול שבו דהיינו תשובת התלמיד לרב נפיש מילי'. והרמב"ם כי פ"ג מי שנשבע והיו פיו ולבו שוין ואחר שנאסר אמר תכ"ד והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך ר' ואמר אין זה שבועה כו' ה"ז מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה ע"כ. ומדברי הכ"מ שם נראה שהיה גורס בדברי הרמב"ם כדי שאילת רב לתלמיד ובזה סרו כל תמיהות שתמה הרב בעל מ"ל ע"ש. אך האמת יורה דרכו שגירס' שלפנינו הוא עיקר וכ"כ בה' עדות פ' עשרים. ולפי גירסתינו בפ' מרובה ניחא הכל. ואף לפי גי' שלפנינו ל"ק דהרמב"ם פסק כרב אחא וכמ"ש תו' פ' מרובה כ"כ בעל משנה למלך שם. ולא שרב אחא חולק אלא כיון דסובר רב אחא דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור דמי ל"ק דר"י אדר"י דגבי הקדש הוא דסובר לאו כדיבור דמי משא"כ בעדות. והיינו דקאר"י אם כיון לכך מתחלה א"כ לא היו פיו ולבו שוין לומר תמורת עולה דוקא אלא היתה כוונתו לומר גם שלמים דבריו קיימין ואם נמלך אפי' תכ"ד דבריו קיימין דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור דמי משא"כ בשאר כל הדברים אע"פ דמעיקרא היו פיו ולבו שוין אפ"ה יכול לחזור וזה מבואר מאוד בדקדוק לשון הרמב"ם שהזכרתי. ומקדש דקאמר רב אחא היינו מקדיש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ב מה' תמורה ע"ש מיהו מדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה דמקדש היינו קידושין והקדש דלא מהני חזרה מהך מתני' דתמורה שמעינן. והא דאמרי' בהקדש לא מהני חזרה היינו דוקא למ"ד כדי דיבור היינו כדי שאילת תלמיד לרב אבל למ"ד כדי רב לתלמיד מודה דאף בהקדש בפחות מזה הוי חזרה דאל"כ היינו ב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש לכך לא מהני שום חזרה. הכי משמע בבבלי מכלתין רפ"ב. והא דכתב הש"ך ח"מ סי' רנ"ה ס"ק י"ז דקשיא להרמב"ם סוגיא דב"ק ע"ש. נראה דרמב"ם פוסק כרב אחא דפליג אסוגיא דב"ק וכמ"ש תו' שם. ולרב אחא ל"ק כלל דר"י אדר"י דהקדש שאני. וראיתי לרב במ"ל ריש פט"ו מה' מעה"ק שתי' קושית הש"ך כמ"ש. אך מ"ש לרב אחא אי אפשר לתרץ קושית הש"ס אלא דהקדש שאני ע"ש. ולענ"ד אין זה מוכרח דודאי י"ל בין שאילת תלמיד לרב ובין תשובת תלמיד לרב וכמש"ל. ובעיקרא דדינא קשיא לי לפי מאי דקיי"ל בהקדש תוך כד"ד לאו כדיבור דמי ה"נ י"ל בנדר ובסוגיין ובנדרים דף פז מפורש בהיפך וצ"ע: