שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 4 · הלכה 4 · Segment 7

להקריבו עם נזירות אחרת כו'. עיין בקונטרס. וקשה מאי פשיטא ליה לר' יוסי הא ודאי שאף שזה הנודר בנזיר נתחייב גם בלחם מ"מ יכול לצאת בלחם שנדר חבירו וכ"מ בבבלי פ"ק דחולין דף כג. וכ"מ לעיל פ"ב במתני' אם היו פקחין מגלחין זה את זה. וא"ל דוקא כשהדיר לכתחלה לצורך נזירות חבירו אבל כשהדירו לצורך עצמו אינו יכול להקריבו לצורך חבירו שאין לשון הש"ס משמע כן. וע"ק הא אין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח כדכתיב על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח והובא ברייתא זו במנחות דף עח ע"ב ומשמע שם במתני' ובגמרא דף ע"ט דלחמי נזיר שוין ללחמי תודה. והכא במתני' איירי בשלא נשחט הזבח וכיון שלא קידש הלחם יוצאין לחולין ע"י פדיון ואמאי ירקבו וכ"מ ירוש' פסחים פ"א ה"ה רשב"ל בשם ר' ינאי כשרות היו ומשום מאי היא פוסלן שלא לשחוט עליהן את הזבח ופריך ולא בשחיטה הן קדושות ויפדה ויאכל אר"ח חולין לפניו ולא אוכל ואת אמרת יפדה ויאכל. והכא ליכא לשנויי הכי. והרמב"ם כ' פ"ה מה' פה"מ מותר לחמי תודה ומותר לחמי נזיר ירקבו. מיהו קשה דתנן התם בהתודה שחטה שלא לשמה וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא קידש הלחם א"ר פפא שבק תנא דידן איל נזיר דשכיח ונקט איל מילואים ותנא דידן עיקר מילתא נקט. והא דלא קידש הלחם בשחט שלא לשמה מתודה יליף כמפורש שם בגמרא דכתיב זבח תודה אם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם. ונראה דסובר הירושלמי מדשביק תנא דמתני' איל נזיר ש"מ דלא ילפי' לחמי נזיר מלחמי תודה וכל שנאפו בתנור לשם לחמי נזיר קדשו. והבבלי פליג. אך קשה אי ס"ד קסבר הירושלמי התנור מקדש הלחם קדושת הגוף הלכך אין להם פדיון אמאי ירקבו הא משקידשו קדושת הגוף נפסלו בלינה כדתנן פ"ב דמעילה ומשיפסלו בלינה נשרפין ככל פסולי המוקדשין וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

הוא מותר לחמו הוא מותר נסכיו. אמותר נסכים של אשה שהיפר לה בעלה או נזיר שמת ויש לו קרבנות נזיר ונסכיו קאי. והא דתנן פ"ד דשקלים רע"א מותר תרומה לקיץ המזבח מותר נסכים לכלי שרת איירי בבירוצי המדות או מה שהשתכרו בהן כמפורש מס' שקלים ירושלמי ובבבלי מנחות פ"י. אך קשה כיון דכאן איירי בשעדיין לא נשחט הזבח א"כ אין הנסכים קדושים קדושת הגוף ויכול לקרבן עם זבח אחר. ואפי' לאחר שנתקדשו בכלי נמי ראויין לזבח אחר דתנן מנחות פ"ח הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה. גם בברייתא דמייתי בבבלי מנחות דף טו מפורש דחכמים סברי שאפשר לשנותן לזבח אחר אפי' לאחר שחיטת הזבח מיהו תו' שם כ' דדוקא לענין פיגול פליגי חכמים אבל פסול אחר משנשחטו אין יכול לשנותן לזבח אחר ע"ש מ"מ קודם שחיטה יכול לשנותן א"כ מאי ס"ד שירקבו כמו כלחם וי"ל כפי מאי דמסיק הש"ס שם דוקא בקרבן ציבור הוא דמותר לשנותן לזבח אחר דלב ב"ד מתנה עלייהו אבל קרבן יחיד לא גזרה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לזבח זה כשרים לזבח אחר אפי' בלא פסול. א"כ ה"נ א"א לשנותן דומיא דהלחם. אך קשה ממ"נ אי בשקדשו הנסכים בכלי א"כ למה ירקבו הא טעונין לינה ושרפה ואי בשלא קדשו יכול להוציאן לחולין ע"י פדיון. וכמ"ש בסמוך. והרמב"ם כ' פ"ה מה' פה"מ מותר נסכי נזיר יפלו לנדבה ומותר עשירית האיפה של כה"ג ירקב. ופ"ג דשקלים כ' הפריש שקלו ומת יפול לצדקה ע"ש. ולפום סוגיין דינן שוין הן ונראה דפוסק כבבלי פ' בתרא דמנחות דיליף מקרא דמותר עשירית לא הוה קדשי קדשים ועיין שם ברמב"ם: