שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 4 · הלכה 4 · Segment 8

רבי בא בשם רב מעות סתומין אין בהמה סתומין. עיין בקונטרס וכתבו תוס' ואין לפרש דרב איירי בבהמה דחזיא לנזיר כגון כבשה לחטאת וכבשה לעולה ואיל לשלמים וכמפורשין דקאמר ר"ה היינו שיקריב כ"א כדיניה וקמ"ל אע"ג דלא פי' יקריב כל אחד כדיניה וא"נ דמאי קמ"ל ר"ה מתני' היא רשבג"א הביא ג' בהמות ולא פי' כו' ועוד דמסתמא ממעט נמי ר"ה מעות ולא נסכא דלא חזי להקרבה לכ"נ דאיירי בבהמה דלא חזיא להקרבה וכו' ע"ש שהאריכו ודחקו להעמיד פי' זה. ולענ"ד נראה דר"ה בבהמת נזיר איירי וממתני' לא שמעינן אלא בשהביא ג' בהמות כבש וכבשה ואיל דהוויין כמפורשין דמוכח כן מגוף הבהמות כדאמרינן בבבלי דף כז ע"ב ור"ה בשם רב קמ"ל אפי' הפריש ג' כבשים או כבשות או אילים דאינן כסתומין הואיל וראויין לקרבן נזיר אחר אבל הפריש ג' פרים איכא למימר כסתומין דמיין. ועוד נראה דמתני' איכא לפרושי בתוך ביתו פירש כדאמרי' לקמן פ"ו בירושלמי וקמ"ל רב אפי' לא פירש תוך ביתו הויין כסתומין. ותדע דהא ר' בא דירושל' ור"ה דבבלי תרווייהו בשם רב אמרי אין בהמה סתומין ולקמן בסוגיין פליגי בהפריש שור. גם הא דקאמרי מ"ד מעות אין בהלוה לא ממעט נמי נסכא. אין נראה כן מסוגיין דהא אמרינן הפריש חמור הרי הוא כמעות ואין לחלק בין חמור לנסכא דבתרווייהו חד טעמא הוא כיון דאינן ראויין אלא לדמי הרי הן כמעות וזה ברור:

יכול לא יצא בקרבן אביו כו'. בבבלי גרסי' קרבנו ולא קרבן אביו יכול לא יצא כו'. כתבו תו' צ"ע ל"ל קרא הא ודאי חטאת שמתו בעליה הא ולמיתה אזלי ומאי האי נמי דקאמר בתר הכי יכול יצא בקרבן אביו מן הקלה על הקלה כו' ע"כ. ונ"ל דסד"א דהלכה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלי אלא כשאין הבן צריך לו אבל כשהבן צריך לו לא דכיון דיורש הוא ה"ל כאלו בעליה עדיין קיימים דמצינו כה"ג בתמורה דכתיב קרבנו בקרבנו הוא מימר ולא בקרבן חבירו ויורש ממיר דקיי"ל כר"מ דמרבה יורש מדכתיב ואם המר ימיר כמפורש ריש תמורה וסתמא דמתני' כר"מ. לכך איצטרך למעט דאינו יוצא בקרבן אביו. וכיון דמצינו דמגלח על נזירות אביו במעות סתומין סד"א אף במעות שאר קרבנות כן הוא לכך איצטרך למכתב קרבנו אחרינא למעט אף במעות שאינו יוצא ונכון הוא:

כשהוא אצל מעות הוא מזכיר סתומין. כ' תוס' דף כח ע"א בד"ה קתני כו' וליכא למדחי הא דתני לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו דהיינו במפורשין דא"כ היכי מסיק אבל אינו יוצא במעות אביו שהרי מגלח על מעות אביו והא אין מגלח אלא על מעות סתומין של אביו כדקתני בהדיא במתניתין לקמן ע"כ. לא ידעתי למה ליה לאתויי ראיה ממתני' דלקמן הא בברייתא מפורש שכן הוא מגלח על מעות של אביו בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין. לכך נ"ל דט"ס הוא וצ"ל במתניתא. ר"ל בברייתא והמראה מקום הוא טעות. אך טפי ה"ל לאכוחי מדלא חילק בבהמה בין סתומין למפורשין ש"מ דאין בהמה סתומה ואפי' בעלת מום וכדדייק רב ששת בסוגין: