שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 3

בשפתים ולא בלב. כ' הר"ש תרומות פ"ג ובעינן פיו ולבו שוין דכתיב מוצא שפתיך וכתיב לבטא בשפתים וכתיב כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה אבל לא מכחשי זה את זה מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן פרק שבועות שתים שאני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו ע"כ. ואני תמה מדבריו אלה דהא מבואר בש"ס ותו' שם דבחולין בעינן שיגמור בלבו ויוציא בפיו פת סתם ואין צריך לפרש פת חיטין דכל שאין הפה מכחישו הוי נדר ולנדבה בגמר לבו סגי אפי' לא הוציא בפיו שום דבר. ונראה שיש חסרון בדברי הר"ש וכצ"ל ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זא"ז לאו כלום כגון שגמר להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים אבל לא מכחשי זא"ז כגון שהוציא פת סתם מהני ובתרומה וקדשים אפילו לא הוציא כלום בפיו אם גמר בלבו מהני כדדרשי' פ' שבועות שתים שאני התם דכתיב כל נדיב לב. והרא"פ כתב הגומר בלב להקדיש דבר לגביה חייב אע"פ שלא הוציא בשפתיו אבל אם אין הדבר נגמר בלבו רק מחשבה בעלמא בעינן דוקא בשפתים ולא בלב ע"כ ודא ברותא היא לא שמענו חילוק זה מעולם וכמדומה ששגג בדברי הר"ש הנזכרים ולא עיין יפה בשבועות שם:

ת"ל לבטא. כ' הרא"פ מדלא כתיב בשפתים לבטא שמע לה ע"כ. ואין אני רואה בזה שום משמעות. גם תו' בשבועות שם כ' דאין שום יתור או שינוי בהך קרא. ובבבלי הגי' ת"ל לכל אשר יבטא האדם. ונראה דמלכל דריש אפילו לא הוציא מפיו אלא פת סתם סגי. והא דכתיב. לבטא בשפתים היינו שלא יכחיש בפיו מה שבלבו ולהכי איצטרך נמי מוצא שפתיך. ועמ"ש בחידושינו שם. וברייתא דמייתי בסמוך כשהוא אומר מוצא וכו' קשה מאי קאמר הרי במוצא בשפתיו אמור הא מעולם לא נסתפק שמוצא שפתיו מהני. ולשון הבבלי מתוקן. מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא בהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב. ופירושו כמו שכתבתי דמוצא שפתיך איצטריך שלא יכחיש מוצא שפתיו למה שבלבו. וכ"כ הרמב"ם פי"ד מה' מעה"ק. וא"ת אי לאו קרא כל נדיב לב ה"א מוצא שפתיך תשמור אפי' היה בלבו לומר חולין ואמר עולה וכדאמר רבי ירמיה אליבא דב"ש וי"ל סבר הך תנא דסברא הוא דלא מהני דדמיא לאנוס: