הקדמות לתלמוד הבבלי · סנהדרין · הקדמה לפרק י"א

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. (במדבר טז, א)

כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם. (ישעיה סו, כב)

וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. (דניאל יב, ב)

וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין. (דניאל יב, יג)

לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהִים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. (יחזקאל לז, יב)

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לה׳ אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. (דברים יג, יג-יח)

בתוך בירור של ההלכות השונות הנוגעות לחייבי מיתות בית דין נבנתה במסכת סנהדרין תבנית רחבה של המצוות החשובות בכל תחומי היהדות. אכן במסגרת זו נידונו רק אותם הצדדים של התורה שיש בהם מעשה, ואשר משום כך יש בהם מקום להתערבות בית דין. ואולם להשלמת התבנית הזו יש לדון גם בצדדים אחרים של התורה, אלה הנוגעים בעניני האמונה ודרכי החיים שאף הם עיקרי יסוד של היהדות. ואכן, פרק זה עוסק בבירור כל הנושאים האלה ובהערכתם של אישים ושל תקופות המשמשים דוגמה להם.

לפרק זה מקדימים בהנחת יסוד כי כל אדם מישראל יש לו מצד עצמו חלק לעולם הבא. לאמור: יש לו הבטחה על השארות הנפש, הנותנת לו מקום בתבנית הגדולה של שכר ועונש, אשר תכליתה היא בתחיית המתים ובחיי העולם הבא. דברים אלה אמורים באדם מישראל המשתדל להשאר בתוך מסגרותיה של התורה ויראת ה׳. גם אם אדם זה חוטא לעתים אין הוא מוצא ממסגרת זו, אף כי הוא חייב עונשים — אם בידי אדם ואם בידי שמים. ואולם מצויים דברים אשר העושה אותם ואינו שב מהם מוציא את עצמו עד כדי כך מתוך כלל ישראל עד ששוב אין לו חלק לעולם הבא, ועונשו הוא הגדול שבעונשים — מוות גמור שאין אחריו לא תחיה ולא השארות הנפש, כליון שאין עמו שארית כלל.

בפרק זה נדונות בעיקר עבירות אלה על דרכי האמונה והחיים. ועם זאת מבררים כמה מעיקרי האמונה, ובפרט אותם עיקרים שהיו מפקפקים ומזלזלים בהם.

דיני העיר הנדחת, שכבר נזכרו בראשית המסכת, מסיימים את הפרק, ויש בהם כעין המשך לדיון בבעיות האמונה, שהרי העיר הנדחת היא דוגמה של ציבור שלם המוציא את עצמו מכלל ישראל, ואשר עם ישראל מצווה לבערו מתוכו.