הקדמות לתלמוד הבבלי · סנהדרין · סיכום לפרק י'

דיני אשת איש, וכן דיני עדים זוממים ובועלי בת כהן שזנתה, לא נדונו בהרחבה בפרק זה משום שלמעשה כבר נתבארו הדברים בפרקים אחרים, וכל שנתייחדו עבירות אלה בו הינו בעונש המיוחד של חנק. דיני מכה אביו ואמו הובהרו בהשוואה לעבירה של מקלל אביו ואמו, וכן נדונו אותם מקרים כאשר קיימת התחייבות כלשהי לעבור על איסור הכאת אב ואם. לגבי העבירה של גניבת נפש הובהרו פרטי ההלכה, וביחוד אותן בעיות הנובעות מכך שעבירה זו איננה (כרוב עבירות האחרות) פעולה אחת בלבד, ואין מתחייבים עליה אלא בהצטרפותם של שלושה מרכיבי עבירה: גניבת אדם, התעמרות (עבודה) בו, ומכירתו לאחר.

בדיני הזקן הממרא סוכם כי אין הלכה זו באה להגביל את חופש המחשבה או הדיון, אלא רק למנוע התפתחות של כתות נפרדות בתוך עם ישראל אשר תנהגנה בדרכים שונות. גם כאשר מתברר כי דעתו של אחד החכמים (ורק חכם הראוי להוראה הוא שיכול להידון כזקן ממרא) עומדת בסתירה לדעת כל חכמי ישראל, ואף לאחר שסנהדרי גדולה פסקה שלא כדעתו, הרי עדיין מותר לחכם זה להחזיק בדעתו, ואף להורותה ברבים. אין הזקן הממרא נענש אלא כאשר הוא מורה לאחרים לעשות מעשה בניגוד להלכה הקבועה. יתר על כן נקבע, כי הזקן הממרא נענש רק כאשר הוא חולק על דברי התורה שבעל פה במקום שהיא מפרשת את התורה שבכתב.

מורכבים ביותר הם דיני נביא השקר, הכוללים בתוכם כמה וכמה עבירות שונות. כאשר אדם מתנבא בשם עבודה זרה (ויהא תוכן נבואתו אשר יהא) הרי הוא חייב מיתה על כך, וכמו כן כאשר הנביא מצוה לעקור דבר מדברי התורה לעולם, או לעבוד עבודה זרה. שכן נבואות אלה הרי הן נבואות כזב מעצם מהותן. והתורה אשר ציותה עלינו לשמוע לדברי הנביא — היא שציותה לבער מן העולם עבודה זרה על כל צורותיה, והיא שנתנה תוקף למצוותיה. נבואת שקר, במשמעה המצומצם, היא, כאשר אדם מתיימר להיות נביא והוא אינו נביא, כאשר הוא אומר דברים בשם ה׳ שלא קבלם בנבואה, וגם כאשר הוא אומר דברי נבואה שאינם אמת גמורה — הרי הוא נביא שקר וחייב מיתה.

אכן קיימים גם מקרים אחרים שבהם נביא עובר על דברי התורה וחייב מיתה על כך, אלא שתחומים אלה נתונים בידי שמים, וה׳ הוא שידרוש מן הנביא ההוא על שחטא בנבואתו.