הקדמות לתלמוד הבבלי · שבועות · הקדמה לפרק ז'

שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם. (שמות כב, י)

כאמור בכתוב, דין שבועה מן התורה הוא שהנתבע נשבע על מנת לפטור את עצמו מלשלם. ואולם חכמים תיקנו כי בשורה של מקרים התובע הוא הנשבע ונוטל מה שנשבע עליו (והיא ״שבועת המשנה״, להבחין בינה ובין ״שבועת היסת״ שהיא תקנת האמוראים).

המקרים שבהם מתקיים דין נשבע ונוטל מתחלקים לסוגים שונים. בעניינים שונים התובע נשבע ונוטל משום שיש ״רגליים לדבר״, כלומר, בסיס ראשוני להאמין לטענתו של התובע: במי שנחבל על ידי חבירו, במי שנגזל על ידי אחר, בחנווני המסתמך על פנקסו ותובע מבעל הבית, ובשכיר התובע את שכרו. כמו כן תיקנו חכמים, שאם הנתבע חשוד על שבועת שקר — הופכים את חובת השבועה לתובע, והוא נשבע ונוטל.

מקרים נוספים בהם יש צורך בשבועה קשורים בענייני משא ומתן, כאשר יש ויכוח בין חנווני ולקוח, וכיוצא בזה לגבי שולחני (חלפן כספים) כאשר הלקוח טוען ששילם לשולחני ולא קיבל את המגיע לו. וגם בענין זה תיקנו חכמים שבועה, אלא שכאן דווקא החנווני הנתבע הוא הנשבע. שורה אחרת של מקרים בהם צריך התובע להישבע על מנת ליטול את תביעתו, היא כאשר יש ביד התובע שטר, אלא שיש מקום לחשוש ששטר זה כבר נפרע (כולו או מקצתו), או שיש קנוניא בדבר, כגון התובע בשטר (או אשה התובעת כתובתה) ומודה שמקצתו כבר נפרע, והבא להיפרע מנכסי יתומים, או יורשים התובעים מכוח שטר של מורישם, וכן הבא להיפרע מנכסים משועבדים.

תקנה אחרת שהיא מכלל שבועת המשנה אינה מטילה את חובת השבועה על התובע, אלא הנתבע הוא הנשבע ונפטר, והוא במקרים מסויימים בהם חייבו אדם להישבע גם כאשר אין לתובע טענה מבוררת אלא חשד בלבד, כאשר יש מקום לחשד כזה (כגון בשותפים ואריסים, או באדם הנושא ונותן בענייני המשפחה).

אגב הדברים הללו קבעו כי בכל מקרה שחייב אדם להישבע (מלבד בדין השכיר) יכול הצד שכנגדו לגלגל עליו טענות אחרות שישבע גם עליהן. ועוד אמרו כי כשם ששנת השמיטה מבטלת את החוב שחייב אדם לחבירו, כך היא מבטלת את חובת השבועה השייכת לחוב זה.

פרטיהם הרבים של דינים אלה ובירורם הוא עניינו של פרק זה.