הקדמות לתלמוד הבבלי · שבועות · סיכום לפרק ו'

לא על כל טענת ממון מתחייבים בשבועת מודה במקצת, לפי שמן הכתובים למדים שאין נשבעים על קרקעות עבדים ושטרות, ולא על הקדש מכל סוג. כמו כן יש שיעור לטענה, שאין משביעים אלא על טענה המתייחסת לסכום השווה לפחות שתי מעות כסף (וליתר דיוק, שתי כסף ופרוטה) או שני כלים. ועוד קבעו שאין נשבעים אלא על טענה מוגדרת, שיש בה סכום משקל או מידה, אבל לא על טענה בלתי מסויימת (״ממון יש בידך״), וכל שכן שאין נשבעין על טענה שאינה ודאית אלא מסופקת בלבד (״שמא אתה חייב״). אף אין נשבעים לכל הבאים בטענה, שאין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן, ואף לא על טענת נציגי ההקדש.

אף להודאה יש הגדרות, שאין הודאה אלא בדבר מסויים (במידה, סכום או משקל), וצריך שיהא הפרש בין התביעה וההודאה לפחות כשיעור שתי מעות כסף. להלכה נפסק כדעת רוב התנאים שהודאה במקצת היא רק כשהיא ממין הטענה, והטוען על חבירו שהוא חייב לו כור חטים והנתבע מודה בשעורים, אף שמבחינת הערך הריהו מודה במקצת הטענה, מכל מקום כיון שמודה בדבר שלא נטען עליו — פטור לגמרי. ואולם אם היה טוען בטענה אחת שני דברים (כגון חטים ושעורים) והנתבע מודה באחד מהם — הרי זו הודאה ממין הטענה. ולענין ההגדרה מה היא ״מקצת הטענה״ תלויים הדברים במשמעות המלים ובשימוש הלשון בכל מקום.

כן פורט אופן השבעת הדיינים וכיצד היא נעשית, שהנתבע מחזיק בידו חפץ קדוש (ספר תורה או תפילין) ונשבע בשם קודש או בכינויו שהוא דובר אמת. ולענין העונש והכפרה, דין שבועת הדיינים נכלל בכלל שבועת הפקדון, שהרי אם משקר בשבועה זו הוא כופר בממון שצריך לשלם.

מתוך הדיון בהלכות הכלליות נתבררו גם כמה עניינים פרטיים בנושא זה. הרבה מן הדברים האמורים כאן נאמרו במקרה כללי, אבל רשאים הצדדים בהסכם ממוני (כגון הלוואה) להעמיד תנאים מיוחדים, כגון בתביעת המלוה שלא ייפרע חובו אלא בפני עדים מרובים, או עדים מסויימים, או שיהא נאמן גם כנגד עד אחד או אחדים. כאשר מלוה ממון כנגד משכון ואבד המשכון ויש תביעה הדדית, לפי שאין הצדדים מסכימים לא בסכום ההלוואה ולא בערך המשכון, נשבע זה שהיה מחזיק הפקדון.
ומי שנתחייב להישבע, יוכל התובע ל״גלגל״ עליו תביעות אחרות שיש לו כנגדו, שיכלול בתביעתו גם הכחשה לתביעות אלה. והתביעות שיכול לגלגל הן מכל סוג, הן בדברים שלא הודה עליהם במקצת, והן לגבי דברים שאין בהם חיוב שבועה (כגון קרקעות) והן לגבי תביעות וטענות אחרות שאין בהן חיוב שבועה כלל.
בזמן הגמרא תיקנו האמוראים תקנה חדשה בענין שבועות — ״שבועת היסת״. שאם מדין תורה חייב להישבע רק המודה במקצת ומי שיש עדות כנגדו, הרי מתקנת חכמים נשבע גם מי שכופר הכל. וכיון ששבועה זו היא מדברי סופרים הקלו בה בכמה וכמה עניינים, הן בדרך ההשבעה והן בכפייתה על מי שאינו רוצה להישבע.

אף דברי מוסר ואגדה נאמרו בפרק זה, להסביר את החומרה שיש בשבועה, וכמה גדול הוא עונשה של שבועת שוא (שאף בשבועת אמת צריך להיזהר).