הקדמות לתלמוד הבבלי · שבועות · הקדמה לפרק ו'

עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ. (שמות כב, ח)

פרק זה עוסק בשבועת הדיינים, כלומר השבועה שמשביעים הדיינים את הנתבע כאשר אין שני עדים מעידים כנגדו, אלא בעיקר כאשר הנתבע מודה רק במקצת הטענה.

בגמרא ניתן טעם מפני מה המודה במקצת הטענה נשבע — שאנו חוששים שמא הטענה כולה אמת אלא שהחייב כופר בה כיון שאינו יכול לשלם הכל כעת, ואולם הוא מתבייש לכפור הכל, ולכן הוא מודה במקצת כדי להשתמט, ולכן הטילו עליו חובת שבועה. אולם בעיקרו של דבר גזירת הכתוב היא, והיא נלמדת מן הכתוב (״כי הוא זה״). ומשום כך יש צדדים שונים שיש לברר בפרטי דינים אלה.

סדרה אחת של שאלות היא: האם נשבעים על מקצתה של כל טענה או על טענות מסויימות בלבד? ובפרט, האם התביעה צריכה להיות בעלת ערך כספי מסויים או לא, והאם יש דברים שתביעה שלהם אינה מחייבת שבועת מודה במקצת. שאלה אחרת היא — האם נשבעים לכל מי שבא בטענה, או שיש גם בדבר זה הגבלה? אף לגבי ההודאה יש שאלות שונות. האחת — האם בכל מקרה המודה במקצת חייב להישבע, או שגם ההודאה צריכה להיות בעלת ערך מסויים? ובעיה אחרת: מהו היחס בין הטענה וההודאה? האם צריכה ההודאה להיות ממש מקצתה של אותה טענה, או שדי בהודאה בדבר אחר, שיש בו הודאה במקצת ערכה הכספי של הטענה. לרוב הדעות צריכה ההודאה להיות ממין הטענה, אלא שכאן נוצרות בעיות מעשיות רבות, מתי נחשבות הטענה וההודאה כעוסקות באותו דבר עצמו ומתי אין זו הודאה ממין הטענה.

שאלה אחרת הנוגעת לשבועת הדיינים היא: כיצד נעשית בפועל השבעה זו, שכיון שהיא נעשית על ידי בית הדין וכחלק מסדר הדין צריך שתהא בה מתכונת קבועה. מתוך הדיון בנושאים אלה מבררים עוד נושאים, כגון, האם כשהנתבע חייב להישבע, יכול התובע לדרוש שיכלול בשבועתו גם שבועה על תביעות אחרות, שעליהן כשלעצמן לא היה יכול לחייבו שבועה (״גלגול שבועה״), וכן מקרים מיוחדים, בתביעות הדדיות של מלוה ולווה הקשורות באובדן המשכון, או במקרה שהמלוה מעמיד מראש תנאים מיוחדים לפרעון חובו. וכן דנים בתקנת חכמים לחייב גם את הכופר בכל להישבע (״שבועת היסת״). נושאים אלה וכמה דברים המבוארים אגב בעיות אלה הן ענייניו של פרק זה.