הקדמות לתלמוד הבבלי · שבועות · סיכום לפרק ה'

שלא כשבועת העדות, השייכת רק במי שראוי להעיד, שבועת הפקדון חלה על הכל, בין אנשים ובין נשים, בין רחוקים ובין קרובים. ובצד אחר של השוואתה לשבועת העדות, נפסקה ההלכה כי הן ההשבעה בשבועת הפקדון והן ההכחשה בה אינן צריכות להיות בבית הדין דווקא, אלא הן חלות בכל מקום ובכל שעה. הבדל נוסף הוא, שבשבועת הפקדון, שלא כשבועות העדות, חייב על כל פעם שחזר ונשבע (או ענה ״אמן״ על ההשבעה שהשביעוהו).

אף ששבועת הפקדון חלה על כל תביעת ממון (בין שהגיע הממון לידי המושבע כדין, או שנטלו מתחילה שלא כדין) אין היא חלה אלא על דברים מעין המפורשים בתורה — תביעה של ממון המגיע לנתבע מן הדין, ואילו היה הנשבע מודה בה היה מתחייב ממון לחבירו. אבל אם נשבע לשקר וכפר בדבר שחייב לשלם משום קנס — פטור, שהרי אינו מתחייב בו על ידי עצמו (ובמקרה שיש תביעה משולבת הכוללת בתוכה גם תביעת ממון וגם תביעת קנס — מתחייב משום צד הממון שבה) וכן אינו חייב כאשר היתה זו תביעה שאין נשבעים עליה מגזירת הכתוב — תביעת קרקעות עבדים ושטרות.

פעמים שיש קרבנות רבים על הכחשת הפקדון, והוא כאשר תבעו ממנו פרטים אחדים בתוך תביעה אחת, בין שהם סוגי תביעה שונים (פקדון וגזל ואבידה) או פרטים שונים בתוך תביעה אחת (חטים ושעורים וכוסמים) ונשבע על כל פרט, או כאשר היו תובעים מרובים ונשבע לכל אחד מהם. ומתוך כך דנו חכמים בשאלה, מתי נחשבת רשימה של פרטים לכלל אחד, ומתי נחשב כל אחד מן הפרטים כעומד לעצמו. ובעיקר סיכמו שאפילו סמך דברים זה לזה בו׳ החיבור (״שעורים וחטים״, או ״גזל ואבידה״) הרי זה נחשב כפרט וחייב משום כל פרט לעצמו. הכופר בפקדון והודה, מביא קרבנו — איל אשם השווה לפחות שני סלעים כסף, וכן מוסיף חומש ונותן לתובע. על שבועת הפקדון חייב הן בזדון גמור, כשידע שהוא חייב ולא שילם וידע שחייב בקרבן על שבועת שקר, וגם כאשר לא ידע על החיוב שבדבר. אבל השוגג שגגה גמורה (כגון ששכח את ענין התביעה), כיון שלא כפר מדעתו — הרי זה פטור. אין חייב בהבאת קרבן (וחומש) משום שבועת הפקדון אלא כאשר מודה מעצמו, אבל אם העידו עדים וחייבוהו — אינו מביא קרבן ואינו מוסיף חומש.