הקדמות לתלמוד הבבלי · שבועות · סיכום לפרק ז'

לענין שבועת שכיר הוסבר כי תקנה זו שהשכיר הוא הנשבע ונוטל נעשתה משום שבעל הבית טרוד בפועליו ועשוי לשכוח את תשלומיו, ומשום חייו של השכיר. ואין השכיר נשבע ונוטל אלא כאשר יש עדים ששכרוֹ בעל הבית, וכן כאשר הוא תובע מיד בחצי היממה שלאחר גמר המלאכה, אבל לאחר מכן — חזקה על בעל הבית שאינו עובר ב״בל תלין״. ואף אין השכיר זכאי ליטול בשבועה אלא לגבי עצם תשלום השכר. אבל אם השכיר טוען שהובטח לו יותר ממה שקיבל — יישבע בעל הבית וייפטר. מצד אחד הקילו בשכיר, שאף שהוא נשבע, מכל מקום אין בעל הבית יכול לגלגל עליו שבועה ממקום אחר.

כאשר אמרו חכמים שהנגזל והנחבל נשבעים ונוטלים, לא אמרו אלא במקום שיש מקצת הוכחה לדבר; בנגזל מדובר שראו העדים את הגזלן נכנס לבית הנגזל ונטל דברים באופן שאין מקום לשער שנטלם ברשות (שקנה אותם), ואז יכול בעל הבית לטעון שגנב ממנו דבר שסביר להניח שהיה מצוי בביתו. ובנגזל מדובר שיש עדים שראו שחבל בו, אף שלא ראו בדיוק כיצד חבל בו.

אף בחנווני תיקנו שבועה לא על סמך כתיבה בפנקסו סתם, אלא כאשר יש גם אחרים (פועלים) המעורבים בדבר, ונותנים חיזוק לדבריו של החנווני. ובמקרה עליו מדובר, כאשר החנווני טוען שנתן לפועלים כמצות בעל הבית, והפועלים טוענים שלא קיבלו — שניהם נשבעים (זה בפני זה) ונוטלים מבעל הבית, למרות שצד אחד אינו דובר אמת. ואגב כך אמרו כי כאשר יש שתי כתות עדים המכחישות זו את זו — כל אחת מהן נאמנת לעדות אחרת, אבל עד אחד מכת זו ועד אחד מן השניה אינם יכולים להצטרף לעדות אחרת.

כאשר הנתבע חשוד כמי שנשבע לשקר (כגון שהוכח כי שיקר בשבועה מכל סוג) הופכים את השבועה לצד הנגדי, והתובע נשבע ונוטל. היו שניהם חשודים על השבועה — חזרה השבועה למחוייב לה, הוא הנתבע, ומתוך שאינו יכול להישבע — משלם.

פעמים שמחייבים את התובע בשטר להישבע, והוא — כאשר הורע כוחו של השטר, אם משום שיש עד אחד המעיד עליו שכבר נפרע החוב הכתוב בו, או שהתובע מודה שנפרע מקצתו, וכן הנפרע שלא בפני הלווה. כיוצא בזה, יורשים הבאים לגבות מכוח שטר צריכים להישבע שאינם יודעים מפי מורישם ששטר זה כבר נפרע.

כל הגובה מן היורשים (״יתומים״) בשטר — צריך להישבע שלא נפרע החוב הכתוב בשטר, שהרי בדרך כלל אין היורשים יודעים בעסקיו של מורישם, ושמא כבר פרע. ובענין זה חידשו חכמים שאין יורשי המלוה יכולים להיפרע בשבועה זו מיורשי הלווה (אם מת לפני המלוה), שאין אדם מוריש זכות שבועה לבניו. אבל אמרו חכמים שדין זה של שבועה להיפרע מיתומים הוא בגדר יוצא מן הכלל, ואין למדים ממנו לשבועה אחרת. הבא לגבות מנכסים משועבדים (שמכרם הלווה לאחר שלוה, והרי חל עליהם שעבוד למלוה קודם המכירה) צריך להישבע שלא נפרע החוב, שכן יש לחשוש שמא עשו הלווה והמלוה קנוניא ביניהם לגבות שלא כדין מנכסי הקונה.

עוד תיקנו חכמים שאנשים השותפים בממונם או העוסקים בממונם של אחרים יצטרכו להישבע אפילו בטענת ספק, כדי לנקות עצמם אפילו מחשד שמא נטלו מן הממון של השותפות שלא כדין. ואף כאן יש רגליים לדבר, משום שאנשים המתעסקים בממון כגון זה אינם נזהרים, ואף מורים היתר לעצמם להשתמש בו שלא כדין.

חכמים תיקנו גלגול שבועה, שכיון שכבר נשבע אדם — ואפילו אם נתחייב שבועה שמדברי חכמים — יזדקק להישבע גם על טענות שונות אחרות, אפילו בדברים שאין בהם חיוב שבועה מן הדין. יוצאת מכלל זה שבועת השכיר, שלא תיקנוה אלא לטובתו שלו. בתוך דברי אגדה שבפרק מודגש עד כמה צריך להיזהר בשבועה, ואפילו שבועת אמת, שלא רק הנשבע לשקר מביא פורענות לעצמו ולעולם, אלא אף המכניס עצמו למצב שבו ייזקק להשביע אחרים גם הוא אינו נקי מאשמה.