הקדמות לתלמוד הבבלי · גיטין · סיכום לפרק ז׳

בדין המצווה לתת גט לאשתו סוכם כי מי שדעתו משובשת אינו יכול לגרש את אשתו. ומשום כך מי שציווה לתת גט ונשתבשה דעתו - אין משגיחים במה שאומר בשעה שאין דעתו צלולה. אבל לאחר שנצטללה דעתו - כותבים ונותנים את הגט לאשתו. מי שנשתתק ואינו יכול לדבר, בודקים אותו יפה אם דעתו צלולה, ואם כן הוא - יכול להורות ברמיזה (או בכתב) שרצונו לתת גט. אבל מי שהיה חרש מתחילתו, באופן שיש להניח שדעתו אינה שלימה, אפשר לסמוך על רמיזותיו רק במקרים מסויימים. ובכל מקרה אין נותנים גט אלא אם כן הורה הבעל לסופר לכותבו ולעדים לחתום עליו.

בדיני תנאי בגט סוכם כי תנאי זה צריך להיות ככל תנאים שבתורה - תנאי כפול, ותנאי קודם למעשה. כיון שאין הגט חל אלא בחיי הבעל, הרי שגט שהיה בו תנאי שמשמעו שיחול לאחר מיתה - אינו גט. ויש לדקדק הרבה בלשון התנאי, מתי עניינו שיחול בחיי הבעל. והכל מודים שאם אמר שיחול הגט מעכשיו (או ״על מנת״) אם יתקיים בעתיד תנאי מסויים - שגט זה תקף, ואפילו נתקיים התנאי לאחר מיתת הבעל. אבל אם לא פירש מעכשיו אין אומרים שזמנו של הגט מוכיח שהיתה הכוונה שיחול מאותה שעה.

אם התנה הבעל שיחול הגט אם תתן האשה סכום מסויים או שתעשה שירות מסויים עבורו - צריכה האשה לקיים את התנאי כלשונו על מנת שיחול הגט. והוא הדין בתנאי שמתנה הבעל לגבי עצמו, שגם אם היה אונס שמנעו מלעשות דבר - חל הגט.

במשך הזמן מזמן נתינת הגט עד שעה שמתקיים התנאי צריכה האשה לפרוש מבעלה (שלא יהא הגט ״גט ישן״ או שיתבטל לגמרי). ומעמדה באותה שעה הוא שהיא ״מגורשת ואינה מגורשת״ שאף שבעלה חייב במזונותיה, אינה נחשבת כאשתו לשאר דברים. בפרק זה יש גם הרבה דברי אגדה, מקצתם במעשה שלמה המלך ואשמדאי, ומקצתם בתרופות וסגולות למחלות שונות.