הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · סיכום לפרק ג'

בפרק זה פירטה המשנה את המקרים השונים שבהם קצבה התורה את ערכו של אדם או קרקע לצורך פדיון או תשלומי נזיקין, בתוך כך נידונו ההשלכות המעשיות של כל מקרה, והבחנה בין דינים אלו לבין דינים אחרים הדומים להם.

סוכם כי הנודר ערכו של פלוני, נותן ערכו הקצוב בתורה בלא התייחסות לשוויו הכספי של אותו אדם. וכל זה הוא כשנדר ערכו של אדם, אך אם אמר ״דמיו של פלוני עלי״ — נותן את שוויו.

אגב כך דן פרק זה בדין דומה, של מקדיש שדה אחוזתו. סוכם כי המקדיש שדה אחוזת אבותיו בארץ ישראל, כשהוא בא לפדותה נותן להקדש סכום קצוב של חמישים שקל לארבעים ותשע שנה לכל שטח זריעה של כור שעורים, בין אם היתה זו שדה פוריה, ובין אם מדובר בשטח חולי שכמעט ולא ניתן לזריעה. ואולם אם היה זה שטח טרשי, שאינו ראוי כלל לזריעה — אינו נפדה אלא בשוויו, מפני שאין זה ״בית זרע״. המקדיש שדה ובו אילנות, כשהוא בא לפדותה מיד ההקדש — פודה את הקרקע עצמה לפי החשבון הקצוב בתורה, וחוזר ופודה את האילנות בשווים, מפני שאנו אומרים כי ״המקדיש — בעין יפה מקדיש״, ומתוך כך, הפודה — בעין יפה פודה.

הפדיון הקצוב בתורה — ״זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, לא נאמר אלא בשדה אחוזה, אבל המקדיש שדה שקנה מאדם אחר, כשהוא או אדם אחר פודה אותה — נותן את שוויה לפי מספר השנים עד היובל. ועוד נשתנה דינה של שדה מקנה, שגם אם המקדיש עצמו פודה את השדה — אינו מוסיף חומש, מפני שאין הוא הבעלים.

בפרק זה הובאו דינים נוספים שהתורה נתנה בהם סכום קצוב לתשלום: שור, בין מועד ובין תם, שהמית עבד — בעליו נותן לבעל העבד שלושים שקל, בין אם היה העבד שווה הרבה או מעט. מה שאין כן כשהמית בן חורין — נותן את שוויו ליורשיו. ובמקרה שלא המית השור את העבד, אלא רק גרם לחבלה — משלם בעליו נזק שלם כמו אם היה חובל בבן חורין.

מי שאנס או פיתה, בין את הגדולה שבכהונה ובין את הקטנה שבישראל נותן סכום קצוב — חמשים שקל. ומכל מקום, אין סכום זה כולל את הבושת והפגם.

כדין האונס והמפתה — כך דינו של המוציא שם רע, שנותן סכום קצוב של מאה שקל, בין אם היתה זו גדולה שבכהונה ובין קטנה שבישראל.

אגב הדיון במוציא שם רע, עסקו חכמים בחומרתה של עבירה זו, שעונשה חמור יותר משל העושה מעשה. ובחלקו האחרון עוסק פרק זה באריכות גודלה בחומרה הגדולה של עוון לשון הרע, שבגללו נחתם גזר דינם של אבותינו שלא ייכנסו לארץ, ושהוא גדול כשלוש העבירות החמורות ביותר, וכי המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר. ובהמשך הדברים דנה הגמרא בפרטי איסור זה, בעונשים הבאים עליו, ובדרכי כפרתו, וכן בגדרי מצוות הקשורות אליו, איסור שנאת הלב ומצות התוכחה.