הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · הקדמה לפרק ג'

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה׳. וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶש. (ויקרא כז, ב-ג)

וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה׳ וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף... וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ. (ויקרא כז, טז, יט)

וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַה׳. וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לה׳. (ויקרא כז, כב-כג)

וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל. (שמות כא, כט-לב)

כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו. (דברים כב, כח-כט)

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְלָקַח אֲבִי הַנַעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה. וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ. וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר. וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ. וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו. (דברים כב, יג-יט)

כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ. (במדבר יד, כב-כג)

מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. (משלי יח, כא)

פרק זה עוסק בענין עקרוני הנוגע לדיני הערכין ולדינים אחרים בתורה.

פרשת הערכין, הקובעת סכום קבוע מראש לערכו של אדם לפי גילו, ולא לפי שוויו הכספי המקובל (כאילו היה נמכר כעבד), פעמים יש בה כדי להקל על הנודר ערכו של פלוני, כאשר מדובר באדם בריא ונאה, אך יש בה כדי להחמיר — כאשר מדובר באדם הנחשב פחות ערך.

ענין זה אינו נוגע רק לדיני הערכין, אלא גם למקרה אחר בו התורה קצבה ערך קבוע לפדיון — במקדיש שדה אחוזתו, שאף שנתייחד לו פרק בהמשך מסכת זו, עוסק בו פרק זה בהרחבה. התורה קבעה כי יש לתת בפדיון שדה אחוזה מיד ההקדש לפי חשבון ״זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף״, ללא הבדל אם מדובר בשדה יפה או רעה. ויש לשאול: האם מדובר דוקא בשדה זרע? מה דינו של שטח טרשי שאינו ראוי כלל לזריעה, האם גם הוא בכלל דין זה, או שמא הוא נפדה לפי שוויו? כאשר השדה מלאה אילנות, וגם הם הוקדשו, האם גם האילנות נכללים בסכום קצוב זה, או שמא יצטרך לפדותם בפני עצמם? ומן הצד האחר, האם כאשר הקדיש אילנות, ואגב כך הוא מקדיש את הקרקע שמתחתם או ביניהם, האם יש כאן דין של מקדיש שדה אחוזה?

בתורה נזכר גם דינו של המקדיש שדה מקנתו, וכמה שאלות עולות לגביו, ביניהן: האם ערך הפדיון הקבוע בשדה אחוזה נוגם גם לפדיון שדה מקנה? וכן הדין הנוסף הנזכר בפדיון שדה אחוזה, הוספת חומש על הפדיון, האם הוא שייך גם בשדה זו?

ערך קצוב ניתן בתורה, לא רק בדיני פדיון אדם או קרקע, אלא גם בתשלומי נזיקין — כאשר שור נוגח בעבד והורגו, ועל בעל השור לתת שלושים שקל לבעליו. וכאן יש לשאול: האם מדובר בשור מועד או גם בשור תם? מה דינו של שור הנוגח בן חורין? ומה דינו של שור שנגח עבד ולא הרגו, אלא רק חבל בו?

דין דומה נאמר בתורה גם לגבי האונס או המפתה נערה, שצריך לתת לאביה חמשים שקלים, ולא הבדילה התורה בין נערה לנערה. ובענין זה עולה שאלה אחרת: האם קנס זה בא במקום כל תשלומי הנזיקין הרגילים, או שמא אינו כולל סעיפים שיש בהם הבדל בין נערה לנערה, כגון תשלומי הבושת?

שאלות אלו הם עיקר דיונו של פרק זה, ואגב כך דן הפרק באריכות בהבחנה העקרונית שבין האונס והמפתה לבין המוציא שם רע, שהתורה כפלה את קנסו, על שהוציא שם רע על בת ישראל, למרות שלכאורה לא עשה מעשה ממשי של נזק.