בנוגע לדיני הערכין סוכם כי הנודר ערכו שלו או של אדם אחר, ואין ידו משגת לשלם את הערך הקצוב בתורה — עליו לתת להקדש לפי השג ידו, ויוצא בכך ידי חובתו, ואף לכשיעשיר אינו צריך להשלים. ומכל מקום אין אדם יכול לצאת ידי חובתו בפחות מסלע, ובמקרה זה, לכשיעשיר צריך ליתן ערך מלא.אגב הבאת משניות שונות, שהצד המשותף להן הוא שנשנו בלשון ״אין פחות מ... ולא יתר על...״, נידונו עניינים שונים בפרקנו:
קריאה במקור
הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · סיכום לפרק ב'
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
אשה הרואה דם ואינה יודעת אם בימי נידתה היא או בימי זיבתה, לכשתפסוק מלראות סופרת שבעה ימים נקיים, ובכך מותרת לבעלה. ואולם על מנת לצאת מן הספק באיזה ימים היא מצויה, ולהגיע לתחילת ימי נידתה - צריכה למנות בין שבעה ימים לשבעה עשר יום, לפי מספר הימים בהם היא רואה דם.
הנגעים הבאים על האדם, יש מהם המתבררים לטומאה או לטהרה בתוך שבוע, והם הנגעים הבאים על גופו, ויש מהם המתבררים רק לאחר שלושה שבועות, והם נגעי הבתים. באלו ובאלו באים לידי ביטוי באופנים השונים מידת דינו והשגחתו של הקב״ה.
רשות ביד חכמים לעשות את חודשי השנה חסרים או מלאים. ומכל מקום אין פוחתים מארבע החדשים מלאים ולא יתר על שמונה, על מנת שלא להגיע למצב בו מאחר או מקדים המולד יותר מיום אחד מראש השנה.
אפיית שתי הלחם ולחם הפנים אינה דוחה את השבת ולא יום טוב, ולכן יש מקרים בהם שתי הלחם נאכלים בעצרת ביום השלישי לאפייתם — כאשר ערב עצרת חל בשבת. וכיוצא בזה, לחם הפנים הנאפה כרגיל בכל יום שישי, ונאכל בשבת הבאה שהיא היום התשיעי לאפייתו, נאכל עד אחד עשר יום לאחר אפייתו — כאשר שני ימי ראש השנה באים לפני שבת.
מילה בזמנה (ביום השמיני) דוחה את השבת, אך מילה שלא בזמנה, או כשיש ספק אם הוא זמנה — אינה דוחה שבת ולא יום טוב. ולכן יש מקרים בהם קטן נימול אפילו ביום השנים עשר ללידתו — כאשר נולד בין השמשות של ערב שבת, ויש אחריה שני ימים טובים של ראש השנה.
מקום נרחב מוקדש בפרק זה לנגינה ולשירה במקדש. כבר בתורה נצטוו הכהנים לתקוע בשעת הקרבת קרבנות הציבור, אך מלבד זה מהווה התקיעה חלק קבוע מסדר היום במקדש, בשעת פתיחת השערים ונעילתם, ולשם הבדלה בין קודש לחול. מספר קבוע היה לתקיעות אלה, ואף אופן התקיעה היה שווה בכל פעם — סדרה של של שלושה קולות, תקיעה תרועה ותקיעה.
מצוה מן התורה על הלויים לומר שירה בזמן הקרבת קרבנות הציבור שבמקדש, יחד עם תקיעת הכהנים בחצוצרות, והיא מהוה חלק בלתי נפרד מן העבודה. שירה זו, שהיא ביטוי לעבודת ה׳ בשמחה, נעשתה משום כך דווקא בשעת ניסוך היין על גבי המזבח, שהיה חלק בלתי נפרד מכל קרבן. אמנם, מעיקר הדין יכולים היו הלויים לשיר במקדש גם שלא בשעת הקרבן, אך חכמים אסרו לעשות כן בשעת הקרבת נדבת ציבור, או על נסכים הבאים בפני עצמם, מחשש לתקלה.
שירת הלויים היתה מלווה בנגינה בכלי נגינה שונים, כמתואר בכתובים, וחכמים פירטו במשנה את הכלים השונים, ומה הוא המספר הקטן ביותר והגדול ביותר לכל אחד מהם. נגינה זו לא נתייחדה לדווקא ללויים, ויכולה היתה שתיעשה גם על ידי כהנים או ישראלים מיוחסים.
בשנים עשר ימים מיוחדים בשנה, בעלי חגיגיות מיוחדת, היו הלויים אומרים את ההלל על הקרבן במקדש, ואז היתה השירה מלווה בנגינה בחליל. רשימה זו של ימים מהווה בסיס לרשימת הימים שבהם אנו גומרים את ההלל, גם לאחר חורבן המקדש.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- William Davidson Edition - Hebrew
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- 'https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1'
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 00fa8f5853823afd2bc549fc29a8df23ab174d57f53a71cb19daedcb723cb279