הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · הקדמה לפרק ב'

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה׳. וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ... וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן. (ויקרא כז, א-ח)

וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל. (ויקרא כז, כה)

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם. (במדבר י, י)

הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה׳ אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל. (ישעיה ל, כט)

וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת. וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לַה׳ וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַה׳ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית ה׳. (דברי הימים ב ה, יב-יג)

פרק זה פותח בפרט מדיני הערכין שלא נידון בפרק הקודם, והוא דינו של העני שאין ידו משגת לשלם את הערך שנדר. כפי שנזכר בתורה, במקרה זה משלם הנודר לפי הערכת הכהן. וכאן עולה השאלה, האם יש ערך קבוע למי שאין ידו משגת, כפי שנאמר בתורה ״וכל ערכך יהיה בשקל הקודש״, או שמא תלוי הדבר בשומה של הכהן? האם יש ערך מינימאלי בענין זה? ומה דינו של העני שאין בידו דבר לשלם? מה דינו של עני שנתן כפי השג ידו, פחות מן הערך הקצוב בתורה, ואחר כך העשיר — האם עליו לחזור לשלם את הערך המלא הקצוב בתורה?

אגב המשנה שנשנתה בתחילתו של הפרק ״אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים סלע״, מובאות משניות העוסקות בעניינים שונים שאינם מענין מסכת זו, והצד המשותף להן הוא שנשנו בסגנון זה של ״אין פחות מ... ולא יתר על...״. חלק ממשניות אלו נשנו במקומות אחרים, ובחלקן אינן שנויות במקום אחר אלא בפרקנו. כך עובר הדיון בפרק זה מדיני נדה, לנגעים, לקידוש החודש ועיבור השנה, לאכילת לחם הפנים במקדש, לברית מילה ועוד.

מקום נרחב ביותר מוקדש בסוף פרק זה לנגינה ולשירה שבמקדש. בתורה לא נזכרה במפורש נגינה כחלק מעבודת הקרבנות אלא תקיעת חצוצרות על ידי הכהנים, בשעת הקרבת קרבנות הציבור. ומכל מקום, עולה בבירור מתוך תיאור עבודת המקדש בכתובים כי עבודת המקדש לוותה בנגינה של כלי זמר רבים, ובשירה, בעיקר על ידי הלויים. נשאלת איפוא השאלה — האם יש לתפקיד זה של הלויים מקור בתורה עצמה? האם הנגינה היא חלק מעבודת הקרבנות, ואם כן — של אלו קרבנות? האם מדובר בתפקיד יעודי ללויים, או שמא גם כהנים, או אף אנשים אחרים מישראל יכולים לעסוק בה? האם יש כללים מחייבים לעבודה זו מבחינת מספר הכלים ומספר המנגנים?

הדיון בשאלות אלו ובשאלות נוספות הקשורות אליהן, בחלקו האחרון של פרק זה, אף שהוא עוסק בשירה שבמקדש יש לו השלכה גם לאמירת ההלל בימינו, שיסודה בשירת הלויים.