הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · סיכום לפרק א'

פרק זה עוסק בעיקרו מי נכלל בפרשת הערכין שבתורה, בן ביחס למעריכים והן ביחס לנערכים.

פרשת הערכין שבתורה מכלל נדרי ההקדש היא, ומתוך כך, כל הראוי לנדור נדר מחייב עצמו גם בנדרי הערכין. ובכלל זה, לא רק איש, אלא גם אשה. ולא רק איש בוגר, אלא גם מי שאינו בוגר ממש, אך יודע לשם מי ולשם מה הוא נודר (״מופלא סמוך לאיש״). וכן לא רק בני ישראל נודרים נדרי ערכין, אלא גם נכרי, שגם הוא בכלל ״איש״ האמור בפרשה זאת.

שונה הדבר ביחס לנערכים, שנתנה בהם התורה בפרשתנו הגדרות מיוחדות. ולפיהן, כל המעריך איש או אשה מישראל, מבן חודש ומעלה — צריך לתת את ערכו הקצוב בתורה להקדש. אבל אין מעריכים נכרי, ולא מי שהוא מבן חודש ומטה, ואין מעריכים אלא זכר ודאי או נקבה ודאית שנזכרו בפרשה, אבל לא טומטום ואנדרוגינוס. בכלל הנערכים כל אדם שיש בו נפש (שנאמר ״נפשות״), ואפילו היה זה אדם מוכה שחין שאין לו ערך כספי, אבל אין מעריכים את המת. ולא רק מי שמת בפועל, אלא כל העומד למות — אינו בכלל ערכין, בין שהוא גוסס ובין שנגמר דינו למיתה.

לעומת הערכין, שיש ללכת בהם אחר ההגדרות המדוייקות של התורה, בנדרי דמים, שאדם נודר דמיו של פלוני — כל שיש לו ערך כספי (אילו היה נמכר כעבד) הריהו בכלל הנידרים, ובכלל זה גם אלו שאינם נערכים, כגון נכרי, תינוק פחות מבן חודש, וכן טומטום ואנדרוגינוס. אבל הנודר דמיו של מי שאין לו דמים, ואפילו הוא נערך, כגון מוכה שחין, אם נדר את דמיו — פטור, וכל שכן כשנדר דמיו של מת.

אגב הדיון העיקרי בהגדרת המעריכים והנערכים, הנודרים והנידרים, נידונו בפרקנו מספר נושאים נוספים: האחד — דין ״נידון בכבודו״, שהנודר ערכו של איבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. והוא הדין למי שנודר דמיו איבר כזה, שנותן דמי כולו. ובתוך כך דנה הגמרא בהקשר הרחב יותר של ענין זה, בסוגי הקדשות השונים, מתי אומרים אנו שאם הקדיש איבר אחד — פושטת הקדושה בגוף כולו.

נושא אחר שנידון הוא קבלת נדרים להקדש (בדק הבית) מן הגוים. וסוכם כי לכתחילה אין מקבלים מהם נדרים לבית המקדש, משום ״לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו״, אבל בדיעבד מקבלים מהם, ובלבד שלא יהא זה דבר הניכר שהוא של הגוי.

כן נידון בפרק זה מעמדם של הגוסס או היוצא ליהרג, לאילו עניינים הוא נידון כחי, ולאילו הוא נידון כמת. והכלל בענין זה הוא, שאף שמבחינה מהותית דינו של הגוסס או היוצא ליהרג הריהו כחי, מכל מקום, יש דברים שלא ניתן ליישם לגביהם בגלל מצבם המיוחד, כגון שאין מעריכים גוסס, מפני שאינו בר העמדה והערכה, וכן היוצא ליהרג — אין שוחטין עליו קרבן לצורך טהרתו או כפרתו, כדי שלא לענות את דינו.

הדיון בעניינים אלו בא לידי ביטוי גם במעמדו של העובר המצוי במעיה של אשה היוצאת ליהרג, או העומדת למות. ובעיקרו של דבר, סוכם כי רואים את העובר כחלק מגופה, ולא כישות עצמאית, ולכן אין חוששים לחיי העובר במקום בו מתנגש הדבר עם עקרונות אחרים, כמו עינוי הדין של אמו או ניוול המת. ורק לאחר שכבר החל תהליך הלידה — יש לדון אותו כנפש לעצמו לכל דבר וענין, ובכלל זה לחלל עליו שבת ועוד.

נספח לענין זה הוא איסור ההנאה משער האשה היוצאת ליהרג, וסוכם כי אף ששער המת אסור בהנאה, הרי כל עוד לא נהרגה מותר ליהנות ממנו. וכן נידון דינה של פאה נכרית, שלמרות שהיא מחוברת בה, אם ציותה האשה קודם מותה שיתנוהה לפלונית — הריהי מותרת בהנאה.

אלו הם עיקרי ענייניו של פרק זה. ובנוסף לכך, הקדישה הגמרא מקום נרחב לדיון בלשון ״הכל״ הפותחת משניות וברייתות רבות, והעיסוק באותם מקורות מביא לעיסוק במגוון רחב של תחומים, שנקודות מסויימות בהם מתבררות דווקא כאן ולא במקומן העקרי.