חלקו הראשון של הפרק דן בפדיון שדה מיד ההקדש בזמן שאין היובל נוהג, כאשר אין ערך קבוע לפדיון השדה.
קריאה במקור
הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · סיכום לפרק ח'
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
סוכם כי הואיל ומצוה על הבעלים לגאול שדהו, אומרים לו לפתוח ראשון בהצעת מחיר (ואם אינו רוצה — כופים עליו). וטעם הדבר הוא גם משום טובת ההקדש, מפני ששדהו של אדם חביבה עליו והוא מציע הרבה בפדיונה. ועוד, שהוא מוסיף חומש על הצעתו, ונמצא ההקדש מרויח. עוד סוכם כי אם הקדיש אדם שדהו מפני רעתה — יכול להציע בפדיונה גם סכום פעוט, ולאו דווקא כסף אלא גם שווה כסף. ומכל מקום, הואיל והוא מוסיף חומש — צריך שיהא בחומשו שווה פרוטה.
במקרים בהם יש יותר מהצעה אחת לפדיון השדה, סוכם כי כאשר מציע הבעלים ואדם אחר מציעים סכום זהה — הבעלים קודם מפני שהוא מוסיף חומש. ואפילו מציע האחר הצעה גבוהה יותר, כל עוד לא עלתה הצעתו על הצעת הבעלים וחומשה — צריך הבעלים לפדותה לפי הסכום שהציע האחר עבורה (ואולם את החומש אין מחשבים לפי הצעה זו אלא לפי הצעת הבעלים).
עודן דן הפרק במקרים בהם ניתנות מספר הצעות מחיר, וחלק מן המציעים חוזרים בהם. וסוכם כי הצעת המחיר יש בה משום התחייבות להקדש, ולכן מי שחוזר בו — צריך לתת הקדש את ההפרש בין הצעתו להצעה שתחתיו. חזר בו גם השני — מתחלקים ביניהם בסכום שבין הצעתו של השני להצעה של שתחתיו, וכן הלאה.
חלקו השני של הפרק דן בדיני החרמים, שמשמעם הפקעה מוחלטת של נכסי האדם לשמים. ראשית נקבע כי נאסר על האדם להחרים את כל נכסיו, ולא רק את כל נכסיו, אלא כל שיש לו ממין אחד, כגון בהמות או קרקעות, אסור לו להחרים. ומכאן נלמד שבאופן כללי יהא אדם חס על נכסיו, ולא יתנם כולם אפילו לצדקה, שלא יצטרך לבריות, וכן תיקנו חכמים כי המבזבז מנכסיו לצדקה אל יבזבז יותר מחומש.
שני סוגי חרמים יש: חרמי שמים וחרמי כהנים. ובעיקרו של דבר, מוסכם כי חרם לשמים דינו ככל הקדש העומד לפדייה, ואילו דינו המיוחד של החרם אמור דווקא בחרמים הניתנים לכהנים, ולפיכך, המחרים נכסיו לכהנים (וסתם חרמים מיועדים לכהנים), משעה שעברו לידי הכהנים שוב אין להם פדיון. ועוד סוכם כי לגבי מיטלטלין, ברשותו של אדם להחליט לאיזה כהן הוא נותנם. אבל קרקע שהוחרמה מתחלקת לכהני המשמר המשרת במקדש באותה שעה.
הואיל וחרמים אינם עומדים לפדייה לעולם, סוכם כי יכול אדם להחרים רק מה ששייך לו לחלוטין, כגון עבדיו ושפחותיו הכנעניים וכן שדה אחוזתו. אבל אין אדם יכול להחרים את בניו ובנותיו, ולא שדה מקנתו. בכלל הדברים שיכול אדם להחרים הוא קדשיו העומדים להקרבה, ומכל מקום, לא את גופם הוא מקדיש, אלא את השייכות הממונית שיש לו בהם, שצריך ליתנה להקדש, והוא הקרוי ״הקדש עילוי״.
עוד סוכם כי שונה דינם של הכהנים והלויים לענין חרמים, שהכהנים אינם מחרימים נכסיהם, שהרי החרמים שלהם. ואילו הלויים, מחרימים דוקא מיטלטלין שלהם, אבל לא קרקעות שקיבלו בנחלה.
אלו הם עיקרי הנושאים שדן בהם פרק זה, בתוך כך נתבררו מספר עניינים, ובכללם רשימת הדברים הנוהגים רק בשעה שהיובל נוהג.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- William Davidson Edition - Hebrew
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- 'https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1'
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 00fa8f5853823afd2bc549fc29a8df23ab174d57f53a71cb19daedcb723cb279