הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · הקדמה לפרק ח'

אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה׳ מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳. (ויקרא כז, כח)

כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה. (במדבר יח, יד)

כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ. (ויקרא כז, כא)

וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם. (ויקרא כה, לד)

אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה׳ בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה׳ הוּא. (ויקרא כז, כו)

כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ. (דברים טו, יט)

הפרק הקודם עסק במקדיש שדהו בשעה שהיובל נוהג, כאשר שיעור הפדיון הוא קבוע, ללא התייחסות לשווייה הממשי של השדה. ואילו פרק זה דן במי שהקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג, כאשר השדה נפדית בשווייה, לפי ההצעה הגבוהה ביותר. הנחה פשוטה היא שנכס שהוקדש עומד בעיקרו לפדייה, שהרי להקדש עצמו אין צורך בנכסים עצמם אלא בפדיונם. וכאן עולה השאלה: האם יש ערך מינימאלי לפדיון מיד ההקדש? האם יש דברים שלא ניתן לפדות בהם? שאלות מסוג אחר הן: האם הבעלים עצמם מצווים לפדות מה שהקדישו, או לצד האחר, האם יש להם עדיפות על אחרים כאשר הצעתם זהה?

כמו בכל מכירה של נכסים, כאשר מועלות הצעות מחיר שונות, עשויים המציעים לחזור בהם מהצעתם, כאן עולה השאלה האם דין ההקדש כדין מוכר רגיל, או שמא יש בהצעה הראשונית מעין התחייבות להקדש, ואין אדם יכול לחזור בו? ומה יהיה הדין כאשר מספר אנשים חוזרים בהם?

חלקו השני של הפרק עוסק בהקדש מסוג מיוחד — החרם. לעומת הקדש רגיל, שבו הנכס או החפץ המוקדש עומד לפדייה, ועדיין קיימת זיקה מסויימת של החפץ למי שהקדישו (לענין קדימה בפדיון, הוספת חומש ועוד) החרם משמעו הפקעה מוחלטת של הדבר מידי בעליו, או מידי כל אדם, כאמור: ״אך כל חרם אשר יחרים איש לה׳ מכל אשר לוו לא ימכר ולא יגאל״. כאן עולה שאלה עקרונית, האם ראוי לאדם להחרים את כל נכסיו?

שאלה אחרת היא: מה יכול אדם להחרים? בתורה נאמר כי אדם מחרים ״מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו״, האם יכול אדם להחרים את בניו או בנותיו (כפי שעשה יפתח)? האם יכול הוא להקדיש את שדה מקנתו? ישנם דברים שיש לאדם שייכות בהם, אך אינם שלו לחלוטין, וגם כאן יש לברר האם תיתכן החרמה או הקדשה של זכויות ממוניות? ענין זה בא לידי ביטוי בבהמות שהקדיש אדם לקרבן, שעדיין יש לו שייכות ממונית בהם, האם ״מכל אשר לו״ כולל גם את אלה? אגב כך עולה שאלה כללית: האם יש משמעות להקדשה של דבר שכבר קדוש, כאשר מדובר בסוג אחר של קדושה?

מן התורה עולה כי ישנם שני סוגי חרמים, האחד לה׳ והשני לכהנים. נשאלת איפוא השאלה: מה ההבחנה בין שני סוגי חרמים אלה? מה דינו של הנודר חרם סתם, האם הוא שייך להקדש או לכהנים? כאשר מחרים אדם את נכסיו לכהנים, לאיזה כהן הם עוברים, האם לכל כהן שהוא רוצה, או לכלל הכהנים?

שאלה נוספת יש לשאול ביחס לכהנים: מה משמעותו של חרם שהחרים הכהן? האם מאחר והחרמים ניתנים להם, אין לנדר זו משמעות? כיוצא בו יש לשאול לגבי שבט לוי בכללו, האם יכולים הלויים להחרים מנחלתם, שהרי נאסר עליהם למוכרה? האם יש מקום להבחין בין קרקעות למיטלטלין?