הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · סיכום לפרק ז'

פרק זה דן בדין מקדיש שדה אחוזה או שדה מקנה, ופדיונה.

סוכם כי דין מקדיש שדה אחוזתו, שפודה אותה בחמישים שקל, אינו נוגע למי שהקדישה בשנת היובל עצמה, שאז אינה קדושה כל עיקר, אלא למי שהקדישה בתחילת היובל והוא רוצה לפדותה מיד. וכל הפודה אותה לאחר מכן, מחשב את פדיונו לפי שיעור של שקל ופונדיון לכל שנה שנותרה עד היובל הבא. ומכל מקום, אין פודים לפי חשבון זה אם נותרה רק שנה אחת עד היובל, אלא במקרה זה נותן את מלוא הסכום. כן סוכם כי מחשבים בפדיון שדה אחוזה רק שנים שלמות, אבל אין מחשבים חדשים בודדים כדי לגרוע מן הפדיון.

בהגדרת שיעור השדה הנפדה, סוכם כי מדובר בשטח שזורעים בו כור שעורים, בזריעת יד ולא על ידי שוורים, זריעה לא צפופה ולא מרווחת אלא בינונית. היתה השדה גדולה יותר משטח זה או קטנה יותר — פודה באופן יחסי לפי השיעור של חמישים שקל לכל זרע חומר שעורים. היו בשדה שטחים מסולעים או נקעים מלאים מים, שאינם ראויים לזריעה, אם היו בגובה או בעומק עשרה טפחים — נפדים בשוויים, ואם לא — הריהם בטלים לשדה ונמדדים עמה.

אדם המקדיש שדה אחוזתו, וגאלה אדם אחר מיד ההקדש — אינה חוזרת לבעליה ביובל, אלא יוצאת לכהנים. אבל אם פדאה הוא אינה יוצאת מידו. ובענין זה סוכם כי לא רק אם פדאה הוא, אלא גם פדאה בנו — הריהי חוזרת לאביו ביובל, שאין בנו נחשב ״אחר״. ומכל מקום, רק לגבי בנו הדברים אמורים, אבל לא לגבי שאר יורשיו, כגון אחיו או בתו. עוד סוכם כי לא רק במקרה שפדאה אחר מיד ההקדש, אלא גם במקרה שלא נפדתה כלל — נכנסים הכהנים לתוכה בשנת היובל בלא לתת דבר להקדש. ואף שאין הקדש יוצא בלא פדיון, דינה של שדה זו כשאר מתנות כהונה, שזוכים בהן הכהנים משולחן גבוה.

הפרק דן גם במקדיש שדה מקנה. בשעה שהיובל נוהג אין אדם קונה שדה אלא עד היובל, ולפיכך אינו יכול להקדישה אלא למשך הזמן שהיא ברשותו. ומשום כך סוכם כי גם אם לא נגאלה עד היובל — אינה עוברת לידי הכהנים, כדין שדה אחוזה שהוקדשה, אלא חוזרת לבעליה הראשונים. עוד סוכם כי הדגשת התורה ״אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש״ באה ללמד כי הקונה שדה מאביו והקדישה, ומת אביו — הריהי נחשבת לגביו כשדה אחוזה, ולא כשדה מקנה.

לגבי שדות הכהנים, סוכם כי דין היובל אינו חל כלל על הכהנים והלויים. ולכן, מצד אחד יכולים הם להקדיש את שדותיהם בשנת היובל עצמה, ומצד אחר, אם הקדישו את שדה אחוזתם — יכולים לגואלה לעולם מיד ההקדש. ומכל מקום, הדברים אמורים דווקא בשדות שקיבלו עם עריהם בזמן הכניסה לארץ, אבל שדה שזכה בה הכהן באופן אחר, כגון שדה החרם, או שדה שהוקדשה ולא נגאלה על ידי בעליה עד היובל, וכן שדה שירש מאבי אמו שהיה ישראל — יש לו בה דין שדה אחוזה רגיל, ככל אחד מישראל.