הקדמות לתלמוד הבבלי · בכורות · סיכום לפרק ב'

באשר להגדרת מצות פדיון פטר החמור ״בישראל״, סוכם כי כל שיש לגוי כל שהיא שותפות באם או בולד — פטור מן הבכורה. ואפילו בהמה המצויה באחריותו המלאה של הישראל (״צאן ברזל״), אם הגוי עשוי לגבות את חובו ממנה — הריהי פטורה מן הבכורה, ואם ביכולתו לגבות חובו מולדותיה — גם ולדותיה פטורים.

בתוך כך דנו בתלמוד בדרכי הקנין של ישראל מן הגוי, האם נתינת המעות לגוי עבור הבהמה מגדירה את הבהמה כמכורה לישראל כדי לחייבה בבכורה, או האם צריך קנין ממשי — שימשוך אותה, וכן נחלקו בשאלה ההפוכה — בישראל המוכר בהמה לגוי, ממתי נחשבת הבהמה של הגוי. שאלות אלה נשארו במחלוקת בתלמוד, וגם בדברי הפוסקים.

בכלל ״ישראל״ החייבים בדין בכור בהמה טהורה — גם הכהנים והלויים (למרות שנפטרו מפדיון פטר חמור, ומפדיון הבן). ומצד אחר, יש בהמות של ישראל שאין דין בכורה נוהג בהן, והם פסולי המוקדשים, כלומר, קדשים שנפל בהם מום ונפדו. וטעם הדבר — מפני שלא פקעה קדושת הקרבן מהם. ואולם אם היה בהם מום קודם שהוקדשו — לא חלה עליהם מתחילה כלל קדושת קרבן, ולכן כשייפדו מיד ההקדש דינם כחולין והריהם חייבים בבכורה.

אין ולד בהמה טהורה מתקדש בבכורה אלא אם כן היה ממין אמו, אבל אם היה ״נדמה״, כלומר, בעל סימנים של מין אחר, וכגון רחל שילדה מין עז — פטור. ומכל מקום אם היו בו מקצת סימני אמו — חייב. וכדין נדמה לענין בכורה, כן הוא לענין דברים אחרים, שנדמה פסול לקרבן. אך מצד אחר, אין הוא נחשב לבן המין האחר, ולכן עז שילדה מין רחל, אף שיש לולד צמר כשל כבשים — אין לצמרו דין צמר לענין שעטנז, ציצית ונגעים, שהוא חל דוקא על צמר כבשים.

במקרה נדיר, בו נולדו שני ולדות כאחד, נחלקו חכמים בשאלה עקרונית — האם ״אפשר לצמצם״, כלומר, האם יש להניח כי שני דברים יכולים לחול כאחד, ויש לפנינו שני בכורות. ובאופן עקרוני הוכרע כי כל דבר שהוא ״בידי שמים״, שאינו נעשה בידי אדם, כגון לידה — אין אומרים בו ״אפשר לצמצם״, ולגבי דבר הנעשה במכוון בידי אדם — נחלקו בכך הדעות.

במקרים שונים של ספקות של בכור בהמה יש להבחין בין שני אופנים עיקריים; במקרה של ספק אם נולד לבהמתו זכר בכור — הכלל הוא ש״המוציא מחבירו עליו הראיה״, ואין הכהן יכול ליטול את הזכר מן הבעלים. ומכל מקום, הואיל ויש כאן גם ספק איסור — על בעלים לנהוג בזכר כבכל בכור, שאסור בגיזה ועבודה, ואינו רשאי לשוחטו עד שיפול בו מום. גם במקרה ששני ולדות לפנינו ואחד מהם בוודאי בכור — הוכרע כי הכהן המוציא מחבירו עליו הראיה, והוא נוטל את הכחוש יותר. ומכל מקום אין כאן הכרעה ודאית, ולכן אין השני יוצא מידי ספק בכור, וגם אין הכהן זכאי למתנות כהונה ממנו כדין בהמת חולין.

הפרק מסיים בדינו של בכור יוצא דופן והבא אחריו, וסוכם כי אף לא אחד מהם בכור, מפני שהבכור צריך להיות זכר, ראשון לאמו, ו״פטר רחם״, וכל שאין בו שלושה תנאים אלו — אינו בכור.

אלה עיקר ענייניו של הפרק במה שנוגע לדיני בכור בהמה טהורה, ואולם מקום נרחב הוקדש לדין פסולי המוקדשים, שלמרות שנפדו ויצאו מידי איסור מעילה בהקדש — לא פקעה קדושת הקרבן מהם, ואף עושים הם תמורה, ולפיכך הם פטורים מבכורה וממתנות, אסורים בגיזה ועבודה, ובהנאה מוולדם וחלבם, ואין בהם אלא היתר אכילה בלבד. ולעומתם הבהמות שהוקדשו כשכבר היו בעלות מום — מתחילה לא חלה עליהם קדושת המזבח, ואין בהן אלא קדושת דמים, שלפני שנפדו יש בהם דין מעילה, והריהם פטורים מן הבכורה ומן המתנות כדין נכסי הקדש, ולאחר שנפדו, וגם קדושת דמים אין בהם — דינם כחולין לכל דבר. מקורותיהם של דינים אלו ופרטיהם תופסים חלק נכבד מדיוני התלמוד בפרק זה.