הקדמות לתלמוד הבבלי · סוכה · סיכום לפרק ג׳

פרק זה עוסק רובו ככולו בבירור מצוות ארבעת המינים.

הגדרתם של ה״מינים״ שמשתמשים בהם בחג הסוכות מסורת היא בידינו, וככלל, אין מחלוקת לגבי עיקריה של מצווה זו, מבחינת עשייתה, זמנה ומקומה. ״כפות תמרים״ שבכתוב הן הלולב — ענף סגור (אחד) של דקל; ״ענף עץ עבות״ — שלשה בדי הדס מן הסוג שבו שלשה עלים היוצאים יחד מאותו עוקץ; ״ערבי נחל״ — שני ענפים של צמח הערבה הגדל כרגיל ליד הנחל; ״פרי עץ הדר״ — פרי האתרוג. והמצווה היא — ליטול יחד את המינים (לולב, הדס וערבה ביד ימין, אתרוג בשמאל) ולנענע אותם. ולשם נוי מצוה אוגדים את שלושת הענפים לאגד אחד.

הרבה הלכות נאמרו בדבר פגמים שונים הפוסלים במינים, ורובם מפני חובת ״הדר״ שבהם, שראוי למינים אלה להיות מהודרים ושלמים ככל האפשר. בייחוד חשוב הדבר לגבי האתרוג, שבמפורש נאמר בו ״פרי עץ הדר״. ואכן מרובות ההלכות הקובעות מה הם הכתמים, הפצעים ושאר פגמים הפוגעים בהידורו ופוסלים אותו למצוה.

כן נקבעו שיעורים לגודל המינים: להדס וערבה — שלשה טפחים; ללולב — לפחות טפח אחד יותר, ולאתרוג — בשיעור כזה שתהא ניכרת לקיחתו (כביצה).

וכמובן, במינים אלה כבשאר מצוות, קיימת גם ההלכה שלא תהא זו מצוה הבאה בעבירה. יתר על כן: ביום הראשון של החג חובה היא שהמינים יהיו דווקא של הנוטל אותם.

אשר לזמני נטילת הלולב הבינו חז״ל כך את המקראות: נטילת לולב ביום הראשון — חובה היא בכל מקום, ואילו בבית המקדש (״לפני ה׳״ כלשון הכתוב) שבעה ימים. אכן, לאחר חורבן הבית תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיטלו לולב כל שבעת ימי החג (לבד משבתות), זכר למקדש.

נטילת הלולב, כיון שזמנה בראשית השנה, מעוררת את בעיית השימוש במינים בשמיטה. בעיקרו של דבר סוכם כי דין השמיטה חל בעצם רק על הפרי היחיד שבין המינים — על האתרוג. ואכן אין לקיים המצווה בנטילת אתרוג שנקנה בכסף שמפירות השמיטה.

הלכות אלה ודינים שונים המסתעפים מהן (כגון דיני ״דיחוי במצוות״) הם עיקרו של פרק זה.