הקדמות לתלמוד הבבלי · מגילה · הקדמה לפרק ג׳

וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶש הַשְּׁבִיעִי. (נחמיה ח, ב)

וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה׳ הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לה׳ אַפַּיִם אָרְצָה. (שם ה-ו)

וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. (שם ח)

התקנה של קריאת התורה בציבור מיוחסת עוד לימי משה רבינו, ומצינו במקרא תפילות לא של יחידים בלבד אלא גם תפילות של כלל הציבור. עם זאת ברור כי תפילת ציבור שיש לה נוסח אחיד, ושיש לה זמנים קבועים, היא תקנת אנשי הכנסת הגדולה, וכתפילה כן קריאת התורה — קביעת חובת קריאה ציבורית בתורה, בדרך ובזמן קבועים, היא מן התקנות שתיקנו עזרא וסיעתו באותם ימים. קריאת התורה בשבתות ובמועדים והתקנת ימי קריאה מיוחדים בכל יום שני וחמישי בשבוע, ואף פרטי מנהגים בקריאה (ברכת התורה, קריאה בטעמים, תרגום — ראה מגילה ג, א) הם מתקנות עזרא הסופר. אולם בכמה וכמה פרטים לא נוצר (עד לזמן הזה) נוסח אחיד לגמרי. הבדלים ניכרים במנהגים היו לא רק בין ארץ ישראל והגולה, אלא גם בכל מדינה ומדינה. מחלוקות חכמים בענין זה מבטאות מנהגים שונים, שמקצתם הגיעו לידי אחידות והסכמה, ומקצתם עדיין חלוקים בקהילות וְעֵדות שונות. כיוצא בהם נתעוררו בעיות שונות בתפילות הציבור. הן בקביעה מה הן תפילות שמתפללים רק בציבור, והן לגבי שליח הציבור. שכן עוד בימי בית שני, ובודאי לאחר מכן, כבר היו רבים שלשון הדיבור שלהם לא היתה עברית, ורבו עמי הארץ שהוצרכו לשליח ציבור שיאמר את התפילה בשביל אלה שלא ידעוה, ולמתורגמן — שיסביר את הדברים שקוראים בהם בתורה. צוק העתים, וכן העדר סמכות שיפוט תורתית שתהא מחייבת את הכל, גרמו גם ליצירתן של קבוצות וכיתות מרובות.

ובעוד שאחדות מהן פרשו לגמרי וביודעין מכלל ישראל, היו אחרות שלמרות סטיותיהן עדיין היו מבאי בתי הכנסת, והורגש צורך להגדיר את התחומים בין מנהג כשר ובין נוהג פסול. הדיון בכל הפרטים הללו הוא עיקר ענינו של פרק זה.