הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא בתרא · הקדמה לפרק י׳

וָאֶקְנֶה אֶת־הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן־דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקְלָה־לּוֹ אֶת־הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף׃ וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם׃ וָאֶקַּח אֶת־סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת־הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת־הַגָּלוּי׃ (ירמיה לב, ט יא)

כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת־הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי־חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים׃ (שם יד)

מסקנת הגמרא היא שאין בידינו להסיק פרטי הלכה למעשה מן הכתובים שבספר ירמיה, ואולם אפשר ללמוד מכאן שכבר בימי בית ראשון היו טופסי שטרות ודרכי קנין שונים ומורכבים. כיון שבתורה אין שטרות נזכרים במפורש (מלבד ספר הכריתות, הגט), הרי דיני השטרות הם תקנות חכמים, מימות משה רבינו עד לדורות מאוחרים. פרק זה שבסוף המסכת דן בבעיות יסודיות בדיני שטרות, הנוגעים לכל מיני העסקות שפרטיהן בוארו במסכת זו.

בעיה אחת היא בדרך כתיבתו וחתימתו הראויה של שטר. בזמן המשנה היו שני סוגי שטרות, שטרות פשוטים ושטרות מיוחדים שנקראו ״שטר מקושר״. בפרק זה נדונה הדרך הראויה לכתוב שטרות מסוגים אלה, היכן וכיצד חותמים העדים, מתי וכיצד כותבים על גבי נייר או על גבי קלף שנמחק. ומה הדין כאשר יש בתוך השטר מחיקות או תיקונים, או שיש בתוכו סתירה לגבי פרטים שונים.

בעיה אחרת היא: האם רשאי אדם לכתוב שטר (מכר, מילווה או כל הסכם) רק במעמד צד אחד ולהחתים בו עדים? ואיזה צד בהסכם צריך לשלם עבור כתיבת השטר?

ובעיה הקשורה במדה מסויימת בבעיה זו: מי שנמחק שטר שבידו, האם יש בידו דרך להעתיק את השטר? וכיוצא בזה, מלווה שנפרע מקצת שטר החוב שבידו, האם צריך הוא לכתוב שטר אחר על סכום החוב שנותר, או שעליו לכתוב שובר (קבלה) על סכום הכסף שנפרע?

בעיה יסודית אחרת היא בדיני הערבות בשטר. אמנם עניינה ובסיסה של הערבות נזכר בתורה, אבל לא מהות ההתחייבות של הערב לשטר. שאלה אחרת היא: מהו היחס בין בעל החוב ובין הערב? האם התחייבותו של הערב משמעה שהוא מתחייב לפרוע רק כאשר אין החייב משלם, או שבעל החוב יכול לתבוע ממי שירצה, או שמא אף יכול הוא לפנות תחילה לערב? מחוייבותו של הערב בכלל היא נושא לבירור: האם מחוייבות זו תלויה ברצון הערב בלבד, האם צריכה היא חיזוק על ידי חתימה בשטר. ויתר על כן, האם כל ערבות אכן מביאה להתחייבות בפועל מצד הערב? והאם חובתו של הערב היא כחובת החייב — לגבות מכל נכסיו, אף מנכסים שיש עליהם שעבוד, או רק מנכסיו בני החורין?

עם בירור בעיות אלה יש בפרק גם כמה נקודות אחרות, אשר כדרך הגמרא הובאו כאן משום דמיון צורני או פנימי, ואחדות מהן באות אף הן, רק כאן, לדיון יסודי.