השטר המקושר היה כבר בימי המשנה שטר נדיר, שאף חכמים שונים לא היו בקיאים בפרטי דיניו. שטר זה נעשה בכוונה תחילה בדרך שהיתה מסובכת במיוחד, מקופל כמה פעמים ונקשר (ובדרך קיפולו וקשירתו כבר נחלקו הראשונים). השטר המקושר היה שונה משטר רגיל גם בדרך חתימתו — שהיה נחתם מאחוריו, וחייבים לחתום עליו שלשה עדים לפחות, וגם היו מאחרים זמנו בשנה אחת מזמן כתיבתו.
קריאה במקור
הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא בתרא · סיכום לפרק י׳
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
עיקרי הדינים הכתובים בפרק זה הם בשטר רגיל. חכמים תיקנו תקנות רבות בכתיבת השטר, שכולן נועדו למנוע את זיוף השטר.
משום כך תיקנו שאין למדים מן השורה האחרונה, ושבשורה אחרונה חוזרים על עיקר עניינו של השטר, ושיחתמו העדים סמוך לשורה האחרונה בשטר.
משתדלים שיהא השטר כתוב בכתיבה אחידה ולא יצאו מילים מחוץ לשורה, ובכל מקום שיש בשטר מחיקות או תיקונים אחרים צריך לעשות להם קיום ולאשר שאכן כך היו כתובים במקורם. מותר לכתוב ולחתום שטר שלם על נייר (או קלף) שנמחק, וכן שיחתמו העדים על המחק, אבל לא שייכתב שטר על המחק ועדיו על הנייר.
שטר שיש בו סתירה (כגון לגבי מספרים) או שיש בו אי בהירות לגבי הסכום — הולכים תמיד לפי הסכום הכתוב בסוף השטר, אלא אם כן יש לתלות את השינוי בטעות בחשבון, וכיוצא בזה, שאז הולכים אחר הסכום הקטן, שיד בעל השטר על התחתונה.
שטר שנמחק או ניטשטש או נקרע בתאונה, אפשר לחזור ולהעתיקו על פי העדים ולקיימו על פיהם בבית דין. שטר שנפרע מקצתו, יכול המלווה לכתוב ללווה שובר על מה שנפרע. ולשמור בידו את השטר המקורי.
כאשר נפרע החוב כולו מחזיר המלוה את השטר, ואם אין הדבר אפשרי, כגון שהמלוה טוען שהשטר אבד — כותב שובר. ודואגים שייכתב בשובר זמן שטר החוב, או שייכתב סתם, כדי שלא יוכל לחזור ולגבות בשטר שטען שאבד.
שטר שבו אדם מחייב עצמו (כגון שטר הלוואה או מכר) יכול הוא לכתוב בעצמו ולהחתים עליו עדים כדי שיהיה מוכן בידו. אבל אין המלווה או הקונה יכולים לכתוב שטר, וכן שטרות התלויים במשא ומתן בין צדדים אינם נכתבים אלא מדעת שניהם.
הצד שיש לו רווח יותר בשטר (הלווה, השוכר, הקונה) הוא המשלם את דמי השטר. ושטרות אחרים הצריכים הסכמה הדדית משולמים על ידי שני הצדדים.
בדיני הערבות נפסק כי אין בעל החוב גובה מן הערב כל עוד יכול לגבות מן החייב, אבל אם היה זה ״ערב קבלן״, שקיבל על עצמו את האחריות לחוב, או שמראש התנה המלוה שיוכל להיפרע ממי שירצה — גובה ממי שרוצה. ואם נשא ונתן ביד — הריהו הופך לחייב העיקרי.
אין ערב משתעבד (בין בכתב ובין בעל פה) אלא אם כן היתה הערבות בשעת קבלת המעות, אבל אם נעשה ערב לאחר מכן — אינו משתעבד לפרעון החוב אלא אם כן עשו עמו קנין, או שנעשה ערב בבית דין.
ערב משועבד לפרעון החוב מנכסים בני חורין שלו. אבל אם הוזכר בשטר כחלק מן ההלואה — אף נכסים המשועבדים ערבים לחוב זה.
ערב של כתובה אינו משתעבד, אלא אם כן היה קבלן. ואם היה ערב לבנו — אף אם היה ערב רגיל — הרי זה משתעבד.
כמה דינים חשובים אחרים הובאו בפרק זה, וביניהם — שכל שטר נחשב כשטר שיש בו אחריות (אם לא צויין במפורש להיפך), ולדעת רוב הפוסקים שעבוד נכסים לחוב הוא מן התורה.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- William Davidson Edition - Hebrew
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- 'https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1'
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 00fa8f5853823afd2bc549fc29a8df23ab174d57f53a71cb19daedcb723cb279