הקדמות לתלמוד הבבלי · סנהדרין · הקדמה למסכת סנהדרין

מסכת סנהדרין היא בעיקר מהותה ״מסכת המדינה היהודית״ ולא רק מסכת השופטים, כפי שמציין שמה; כי במסכת סנהדרין מצויה תבנית של המדינה היהודית, והיא עוסקת, בהיקפה הרחב, במכלול הבעיות שיוצרת המדינה היהודית. ובמסכת זו יש פרוט של כל המוסדות היסודיים הקיימים במדינה על פי חוקי התורה, ושל יחסיהם ההדדיים. יתר על כן, אין אפשרות לתאר את קיומה של המסכת בנפרד ובתלוש ממדינה יהודית ריבונית הנוהגת על פי חוקי התורה.

דמותה המיוחדת במינה של המדינה היהודית מבוססת על הנחות יסוד עצמיות, אשר מהן נובעות הלכות המדינה לפרטיהן.

רעיון היסוד של היהדות המתגלה בחוקיה, מחשבתה ודרכי חייה, הוא שלטונו הכולל של ה׳, בורא העולם ומקיימו. כשם שהוא בורא ומקיים את חוקי הטבע, הריהו במקביל לכך יוצרם של חוקי האדם. המקור הראשון לכל סמכות ולכל שלטון מכל סוג הינו — רצונו של ה׳. רק מכוחו בא השלטון לבני האדם, ורשויות השלטון השונות מקבלות את סמכותן ממנו. ביטוי רב עוצמה ניתן לרעיון זה בדברי הנביא ישעיה ״כי ה׳ שופטנו, ה׳ מחוקקנו, ה׳ מלכנו״. כל רשויות השלטון, לפי החלוקה המקובלת, מנויות בכתוב זה — וכולן מתייחסות לה׳.

מתחילה וביסוד הדברים: ה׳ הוא המחוקק, הוא השופט, והוא המלך. אלא שהכוח והסמכות האלוהיים ניתנים בהדרגה לבני האדם, ״צלם אלהים״, כשם שניתנה להם הממשלה על העולם והטבע להמשיך את היצירה העליונה.

לאמיתו של דבר אין במדינה היהודית רשות מחוקקת של ממש. כל החוקים והתקנות שנתקבלו בעם ישראל נוסף לחוקי התורה אין כוחם ככוח חוקים ממש. בעצם, אין הם אלא תקנות שונות, המסדירות את הדברים שבהם אין חוק התורה מביע דעה מסוימת או שאינו מפורט די הצורך, או שהם באים להוסיף הגבלות, סייגים ותקונים לו. הרשות המחוקקת היחידה הריהי ה׳ עצמו, או הלכה למעשה — חוק התורה כהתגלות רצונו. התורה היא מקור חוקי המדינה היהודית, וכל החוקים המצויים בה — ממנה ועל פיה הם נוצרים. סמכות ראשונית זו נתקיימה איפוא במקורה, ה׳ הריהו מחוקקנו לעד. הרשות השופטת לעומת זאת נתונה כולה בידי חכמי ישראל לדורותיהם — הסנהדרין. בשל יציבותה וקביעותה של חוקת התורה נודעת חשיבות עצומה לרשות השופטת, ובידה נמסר הכוח לפרש את חוקי התורה ולייחסם לתנאי הזמן והמקום המשתנים. רשות זו נתונה בידי מערכת מורכבת של בתי דין, אשר בראשם עומדת הסנהדרין הגדולה, בית הדין המונה שבעים ואחד חברים, והיא הממלאה את מקומם של משה רבינו ושבעים הזקנים שהיו עמו.

הרשות המבצעת במדינה היהודית היתה בידי המלך (המכונה לעתים גם ״נשיא״) ובידי השרים והפקידים הממונים על ידו. המלך היה ראש המדינה, המפקד העליון על צבאה ואחראי למדיניות החוץ והפנים שלה. אמנם, לגבי החלטות מדיניות הנוגעות לכלל האומה, כמו הכרזת מלחמה, היה על המלך לקבל היתר מן הסנהדרין הגדולה, אולם לגבי רוב התחומים — היתה הרשות המבצעת עצמאית לחלוטין, ולא היתה מעורבת בכל רשות אחרת.

המבנה המדיני המתואר במסכת סנהדרין איננו חזון אוטופי ללא קשר עם המציאות. אין המסכת עוסקת ב״ימות המשיח״ או ״בימי דוד ושלמה״, כי אם בתקופה קרובה מבחינה היסטורית, ובבעיות בנות הזמן. דבר זה בולט במיוחד בהלכות המלך והכהן הגדול. המלך שעליו מדובר במסכת סנהדרין איננו המלך המשיח או דמות אידיאלית של מושל. זהו מלך שאינו מבית דוד, מלך שבענינים חשובים רבים איננו מציית לחוקי התורה כראוי — והדינים במסכת מתייחסים למלך כעין זה. ברור כי התבנית היסודית של המדינה בה דנה מסכת סנהדרין הריהי ביסודה זו של מלכות החשמונאים או אפילו מאוחרת יותר. אכן, אין המסכת מציירת תמונה מדויקת של הממלכה החשמונאית מאחר שיש בה הרבה הצעות של תיקונים ושיפורים למצב הדברים הקיים, אולם שינוים אלה תבנית ריאלית להם, ואחדים מהם היו קיימים בפועל בימיהם של כמה שליטים חשמונאיים.

משאבדה העצמאות היהודית נתרוקנה המסכת הזו מעט מעט מתוכנה הממשי. עוד בימי הבית השני החליטה הסנהדרין לוותר רשמית על רבות מסמכויותיה, כדי שלא יהיו אלה כסמל ריק של סמכות. תיאורטית, ללא כוח ביצוע ממשי. מערכת הדינים שבמסכת זו החלה להיות תבנית חוקים של מדינה שאינה קיימת עוד, דינים שאינם כמעט בני ביצוע תחת שלטון זר או בחוץ לארץ. עם זאת זכו רבים מן הדינים שבמסכת להתאמה לתנאי תקופות שונות, והיסוד הקיים והיציב נעשה בו שימוש בכל הדורות. אולם בעיקרה אין למסכת זו קיום אלא במדינה יהודית ריבונית, הנוהגת על פי חוקי התורה.

הקיבוץ המדיני היהודי לא היה מעולם מוגבל בתחומיה של מדינה כפי שמבינים מושג זה בימינו. תחום השפוט של הסנהדרין ושל חוקי ישראל לא היה רק בתוך גבולותיה הפוליטיים של המדינה היהודית אלא בכל מקום שבו מצויים יהודים. במדה שהיתה להם אוטונומיה שאיפשרה הפעלת חוקי ישראל באותם מקומות, היתה סנהדרי קטנה בכל פלך ופלך, שהיתה כפופה למרות הסנהדרין הגדולה בירושלים. יתרה מזו, חוק המדינה היהודית לא רק שלא הצטמצם בגבולותיה המדיניים, אלא אף לא הגביל עצמו בשמירת החוק והסדר הציבורי בלבד. חוקי ישראל הם חוקים חברתיים, מוסריים ודתיים כאחת, בלא כל הבדלה בין מערכת חוקים המסדירה יחסים בין אדם לחבירו וזו הדנה ביחסים שבין אדם למקום. ואפילו בתחומים שבין אדם לחבירו קיימת בצד המגמה להשליט סדר ובטחון בחיי החברה גם הרצון לבער ממנה את החטא. כאשר החטא, מכל סוג, נחשב כפגיעה לא רק בנפשו של העבריין אלא בכל החברה כולה, ובארץ עצמה.

החוק והמשפט אינם איפוא רק מכשירים להסדרת עניני החברה, אלא הם הכלים להשלטת הרצון האלהי בתוך העולם, לבנייתה של מדינה אשר כלליה ופרטיה ממלאים רצון זה בשלמותו.

משום כך שונה בית הדין בישראל משאר בתי משפט בעולם, הן במטרות שהוא קובע לעצמו והן בדרכי הביצוע שלהן. ״המשפט לאלהים הוא״ נאמר, והשופט היושב לדין עוסק בעבודת קדש. כאשר יושב השופט לדין הריהו קרוי במקרא ״אלהים״. ועל כן הוא נתבע להגיע למיצויה של אמת מוחלטת שלמעלה מכל ספק אנושי. תפקיד בית הדין (״השופטים והשוטרים״) הוא לדאוג להשלמת הסדר האלהי והצדק המוחלט שלו כמיטב יכולתם. משום כך קיימים בחוק היהודי נהלים וחוקי ראיות מיוחדים שכולם משמשים את המטרה — להגיע לודאות מוחלטת שאין בה כל ספק. ובכל מקרה של ספק יוצא הנאשם זכאי בדינו, אף אם ספק זה נראה לכאורה קלוש ביותר.

ומשום כך לא די בכך שיהיו הדיינים יודעי חוק ומשפט, הם צריכים נוסף לכך גם ״סמיכה״ (אשר סמיכת הרבנים בימינו אינה אלא זכר לה). שפירושה — העברת הסמכות ממשה רבינו עד לתלמידי תלמידיו בדורות האחרונים. מכח סמיכה זו מקבלים הדיינים לא רק סמכות לדון, אלא גם כעין הבטחה עליונה כי ״אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט״ שאכן תשרה השכינה במושב הדיינים. מכוחה של סמכות זו בא גם הציות הגמור להוראות בית הדין הגדול עד לציווי ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל״.

הנסיון להגיע במשפט לקביעות של צדק מוחלט, על כל סבכי דיני הראיות וחוקי הנוהל הקשורים בכך, עשויים היו להביא לניצולו לרעה של מצב זה על ידי פושעים מסוגים שונים, ולערער את יסודות החברה והכלכלה. כדי למנוע מצב של הפקרות השתמשו בתי הדין הרבה מאוד בסמכותם האדמינסטרטיבית, הנובעת מהוראת ״ובערת הרע מקרבך״. מכח סמכות זו רשאי היה בית הדין להטיל ענשים משמעתיים חמורים מאד (החרמת רכוש, מלקות ואפילו עונש מוות) כדי להשליט סדר במדינה, ולדכא עושי רשעה מכל סוג. כמו כן ויתרו על כמה מן הדרישות החמורות של הדין בדיני ממונות שונים — כדי לאפשר קיומם של חיים כלכליים תקינים. נוסף לכך, היו צדדים מרובים בחיי המעשה מסורים בידי הרשות המבצעת, בראשותו של המלך.
המלך והרשות המבצעת כולה חייבים היו כמובן לנהוג לפי חוק התורה, כי חוק זה עומד מעל לכל ואין בידי איש לשנותו. אולם אותם תחומים שאינם קשורים בחוק זה, ובמסגרת חוקי המדינה, יכול המלך לעשות כראות עיניו. המלך היה רשאי להטיל מסים, לגייס אנשים לצבא או לעבודות ציבוריות, ולהפקיע נכסים לצרכי הכלל. יתר על כן: ביד המלך היתה גם סמכות שיפוטית מסוימת, והוא עמד בראש מערכת בתי דין מנהליים ששפטו על פי ״דיני המלוכה״. בתי דין אלה עסקו בהחלת הפקודות והתקנות המלכותיות אולם שמשו גם כמסייעים למערכת השיפוט הראשית של הסנהדרין. לבתי דין אלה נזקקו כדי להשליט סדר ידוע כאשר בתי הדין הרגילים לא יכלו לעשות זאת בגלל סדרי הדיון ודיני הראיות החמורים המחייבים אותם.

מבחינת היקפם וגיוונם של נושאיה אין כמסכת סנהדרין בכל התלמוד. רוב מסכתות התלמוד דנות בנושא אחד או שניים, ונסמכות על פסוקים אחדים מן התורה, שמהם נלמדות אותן הלכות. ואילו מסכת סנהדרין עוסקת בתחומים רבים ביותר ובסיסה בתורה הוא בעצם ספר שלם — ספר דברים, ״משנה תורה״ כולו. כמעט כל הנושאים הנדונים בספר דברים, להוציא ענינים הנדונים ביתר הרחבה במקומות אחרים, מתבארים במסכת סנהדרין.

כמו ספר דברים עצמו מתחילה מסכת זו בדיני השופטים, ובסדרי השפוט, ומשם היא ממשיכה לברר את יסודות המשפט האזרחי, את רוב החוקים של המשפט הפלילי (הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו), והיא מסיימת בהבהרת עיקרי האמונה, וביתר שאת בהלכה ובאגדה השייכים לביאת המשיח.

במסכת סנהדרין אחד עשר פרקים אשר כמעט כל אחד מהם דן בנושא מפורט אחד. הנושאים הכלולים במסכת:

פרק ראשון — ״דיני ממונות בשלשה״ דן במערכת השיפוט מבית הדין הנמוך עד לסנהדרין, ובשופטים ויעודם.

פרק שני — ״כהן גדול״ עוסק במעמדם של האישים הבולטים בעם: הכהן הגדול והמלך.

פרק שלישי — ״זה בורר״ כולל בתוכו את המבנה, וסדרי הדיון בבתי הדין.

פרק רביעי — ״אחד דיני ממונות״ דן בסדרי הדיון המיוחדים לבתי דין של עשרים ושלשה.

פרק חמישי — ״היו בודקין״ מסביר את דרכי החקירה המיוחדות של בית הדין של עשרים ושלשה.

פרק ששי — ״נגמר הדין״ דן בסדרי ההוצאה להורג בכלל, ובדיני סקילה בפרט.

פרק שביעי — ״ארבע מיתות״ עוסק במיתות בית הדין ובפירוט העבירות שדינן סקילה.

פרק שמיני — ״בן סורר ומורה״ עוסק בדיני הבן הסורר ומורה, ובזכות ההתגוננות, ומניעת פשעים.

פרק תשיעי — ״אלו הן הנשרפין״ עניינו בדיני הנענשים בשריפה, ובהרג, ועונשים אדמיניסטרטיבים ואחרים לתקנת החברה.

פרק עשירי — ״אלו הן הנחנקין״ עוסק בעבירות שעונשן חנק, וביניהן דיני האנשים המערערים את יסודות החוק.

פרק אחד עשר — ״חלק״ עוסק בעיקרי האמונה ובדרכי המוסר המכוונים בכלל את האדם בדרך חייו, וכן על התקוה וההכנה לקראת ביאת המשיח ואחרית הימים, בהם ישוב העולם לתיקונו ולשלמותו.