הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא בתרא · סיכום לפרק ט׳

לגבי חלוקת נכסי המת בין בניו ובנותיו, סוכם כי כאשר הנכסים שנשארו הם מרובים — הבנים יורשים את הנחלה, והבנות ניזונות מן הירושה (ובפועל — על ידי הבנים ומירושתם). ואם לא היו הנכסים מספיקים — יש לבנות, הבאות מכוח שטר הכתובה, יתרון על הבנים. והן ניזונות מן הירושה, והבנים צריכים לדאוג לפרנסת עצמם. טומטום, כיון שאין מינו מוגדר ואינו יכול להביא ראיה אם בן או בת הוא, נדחה גם על ידי הבנים מן הירושה (כשהיא גדולה), וגם על ידי הבנות מן המזונות כשהם מועטים. ועם זאת דינו כילדו של הנפטר, ואם היה הוא ילד יחיד לאביו — הריהו יורש אותו.

בתוך הדיון בגמרא סוכמה עוד נקודה קרובה — שהעובר אינו נחשב כאישיות משפטית ואינו יכול לזכות בדבר, אף שיש לכך יוצא מן הכלל — שיכול אדם לזכות לעובר שלו.

מי שהניח יורשים גדולים וקטנים, כל עוד לא חלקו ביניהם את הירושה, הרי בדרך כלל, גם הרווחים שמרוויחים וגם ההוצאות שהם מוציאים לצרכיהם מתחלקים בין כולם בשווה. וכן הוא גם לגבי רווחים (או הפסדים) הבאים לאחד האחים בגלל כבוד המשפחה, ולגבי התחייבויות חברתיות כגון שושבינות. ואולם האחים הגדולים יכולים להודיע מראש שהם עוסקים ומשביחים את הנכסים לצורך עצמם, והוא הדין אם הרווחים שהגיעו הם מחמת עמלם או הוצאותיהם של האחים הגדולים. והוא הדין לגבי אשה היורשת נכסים.

כאשר אדם חולה ביותר ורצונו לתת מתנות או לחלק ירושתו, תיקנו חכמים (כדי שלא תטרף דעתו מחמת דאגה) שאינו נזקק לדרכי ההקניה הרגילות, וכל דבר שהוא אומר נעשה כאילו היה כתוב ומסור. ומתנה זו חלה בין בחול בין בשבת.

מצדדים רבים דין מתנה זו הוא כדין ירושה, שחלה כאשר מת המצווה. עם זאת מחלקים חכמים באופנים שונים של צוואת שכיב מרע. מי שהיה חולה ונתן נכסיו לאחרים, אם שייר לעצמו משהו מהם — הרי מתנתו דינה כמתנת בריא, ואינו יכול לחזור בו גם לאחר שהבריא. אבל אם חלק כל נכסיו — יש לה דין מתנת שכיב מרע ממש, שאם הבריא — חוזר בו. ועוד, שיכול לחזור בו תוך כדי חוליו ולבטל מתנה שנתן ולתת אותה לאחר, שבמתנות שכיב מרע הצוואה האחרונה היא הקובעת. וכל זה כאשר היה חולה סתם, אבל אם אמר (או נשמע מדבריו) שהוא מצווה מחמת מיתה — הרי זו כמתנת שכיב מרע, גם אם לא חילק אלא מקצת נכסיו.

נוסף לכך אמרו חכמים שיש מצוה לקיים את דברי המת, אלא שהראשונים העלו מדברי הגמרא שאין מצוה זו מחייבת אלא במקרים מוגדרים בלבד, ולא בכל דבר.

דין אחר שנדון בפרק היה כאשר מתים יחד שני קרובים ולא ידוע מי מהם מת ראשון, כאשר יש לכל אחד מהם יורשים שונים, או כאשר היה אחד מהם חייב כספים. מתו בבת אחת איש ומורישו (כגון אביו) אף שהיו על אחד מהם בעלי חובות — היורשים מקבלים הכל. כאשר היו יורשים שונים, כגון שמתו אם ובנה, היורשים הוודאים מקבלים הכל. וכאשר מתים אשה ובעלה ואין ידוע מי מהם מת ראשון, הרי הכתובה — בחזקת יורשי הבעל, נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה, ובנכסי צאן ברזל — חולקים בשווה.