הקדמות לתלמוד הבבלי · חגיגה · הקדמה למסכת חגיגה

מסכת חגיגה דנה במערכת ההלכות הקשורות למצוות התורה לעלות ולהיראות בבית המקדש בִּשְׁלוֹשׁ הרגלים. הדיון מתחלק לשני נושאים עיקריים: הקרבנות שחייבים עולי הרגל להביא, ודיני טומאה וטהרה, בייחוד בצדדים הנוגעים לרגלים או המיוחדים להם.

מצוות התורה לעלות ברגל לחגוג ולשמוח בחגים יש לה משמעות כללית ומפורטת. החובה הכללית ״יראה כל זכורך אל פני האדון ה׳״ (שמות כג, יז) יש לה בתורה עצמה תוספת מעשית משמעותית — ״לא יראו פני ריקם״ (שמות כג, טו), וכפי המובן מדברי התורה בכמה מקומות הכוונה היא שהעולים לרגל מצווים להביא עמם גם קרבנות מיוחדים לשם החג. כלומר, נוסף לקרבנות החג של הציבור¹המבוארים בעיקר בספר ויקרא פרק כג, ובספר במדבר פרקים כח-כט. מוטלת חובה גם על כל יחיד העולה לרגל להביא קרבנות לשם החג. ובדומה לזה אף הציוויים הבלתי מפורטים, כגון מהותן המדויקת של ״חגיגה״ או ״שמחה״ של חג יש להם פירוש מעשי מוגדר — להביא קרבנות מסוימים שבהם מבטאים בדרך ממשית מאד את המצוות הללו.

אכן, בתורה עצמה לא נאמר במפורש מה הם הקרבנות שחייבים היחידים להביא, ויש רק רמזים קלים בענין זה בכתוב. אולם מסורת חכמים קובעת שיש שלשה מיני קרבנות של חג: עולת ראייה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה. עולת הראייה היא קרבן חובה של עולה שמביא העולה לרגל, בבואו להראות את פני ה׳. שלמי חגיגה הם קרבן שלמים של חובה. ושלמי שמחה הם קרבנות שלמים אחרים שאין להם שיעור מוגדר, ומביאים אותם אם יש צורך להרבות באכילת בשר לצורך שמחת החג.

מובן כי נוסף לקרבנות הללו הובאו לירושלים בימי הרגלים גם שאר הקרבנות והמתנות שיש להביאם למקדש או לירושלים — קרבנות חובה שונים (עולות, חטאות ואשמות הבאים על חטא), קרבנות רבים שהובאו משום נדר, בכורות ומעשר בהמה, וכן תבואת מעשר שני ופדיונו²הבאת כל אלה בימי הרגלים אינה רק מטעמי נוחיות, כדי שלא לטרוח לבא לירושלים כמה וכמה פעמים, אלא היא מעוגנת בתורה עצמה (דברים יב, ו ועוד)..

ריבוי זה של קרבנות המצויים בידי עולי הרגל עורר את הבעיה בדבר היחס בין קרבנות החובה של הרגל וקרבנות אלה שאינם שייכים לרגל. הכלל ההלכתי, כי אין יוצאים בקרבן חובה על ידי קרבן אחר, קיים גם כאן, ולכן מוטלת חובה להביא קרבנות מיוחדים לחג. אולם מן הצורך היה לברר מה הוא השיעור שבו יוצאים ידי חובת קרבנות אלה, וכן גם הבירור העקרוני האם שיעור זה הוא מוגדר מן התורה עצמה, או שבתורה יש רק הוראה כוללת והחכמים הם שקבעו לה שיעורים מסוימים³בתלמוד הירושלמי, מסכת פיאה (פ״א ה״א), וכן גם בתחילת מסכת חגיגה, נתפסת בעיה זו כשאלה כוללת לגבי כל השיעורים בהלכה שאינם מפורשים בתורה עצמה. אולם נראה כי בתלמוד הבבלי מתייחסים לבעיה זו דוקא בנושא המיוחד של קרבנות החג, לפי שהם עצמם, כאמור, אינם מפורשים..

עם זאת יש דרכים מסוימות לצרף לקרבן החובה גם בהמות או כספים השייכים לקרבן אחר. וכן אפשר להשתמש באלה כדי לקיים את החובה של שלמי שמחה המוגדרת פחות.

העובדה שקרבנות אלה הם קרבנות הרגל מעוררת שורה של בעיות, ראשית — לגבי הגדרת הרגל: האם הכוונה היא דווקא ליום טוב או גם לימי חול המועד. ואם המדובר ביום טוב עצמו, כיצד יש לנהוג בקרבנות המובאים ביום זה?

שהרי קיים איסור מלאכת עבודה ביום טוב, ואחרות מן המצוות שיש בקרבנות (וביחוד הסמיכה עליהם, שאיננה מעכבת את הקרבן) כרוכות בעשיית מלאכה בחג. ואם כי מצוות אלה הן מצוות תדירות, שהמנהג בהן היה צריך להיות מקובל, נראה כי בפרטים מסוימים היו חילוקי דעות עוד מימי קדם, בלא שיגיעו בהם לידי הכרעה סופית.

נושא אחר של המסכת הוא בדיני הטומאה והטהרה. דינים אלה קשורים קשר הדוק ורב־פנים עם המקדש והקדשים. בעיקרם של דברים אין השימוש או המגע בטומאה אסור כשלעצמו, אלא רק כאשר יש בכך מגע עם התרומה או המקדש וקדשיו.

עם זאת רבו בישראל אנשים שהיו נזהרים בטהרה בכל עת, גם ביחס לחפצים ומאכלים של חולין (״חברים״). וכנגדם היו עמי ארצות שלא דקדקו בענין זה ובכמה הלכות אחרות. בגלל ההכרח להיזהר בטהרה, ובשל חומרות וגזירות שונות בדיני טומאה, גזרו חכמים שעמי הארץ ייחשבו כטמאים בכל עת. אולם זהירות והפרדה אלו יכלו להינקט רק בארץ כולה (״בגבולין״) ולא בבית המקדש, שבו שותפים כל ישראל.

הבעיה של טהרת הקדשים נפתרה בשתי דרכים שונות. מצד אחד הוסיפו חכמים גזירות וגדרים רבים מאד בדיני טהרת הקדשים, יתר על החומרות שישנן בתורה עצמה. גדרים ו״משמרות״ אלה בטהרת הקודש הביאו לידי כך שלא היה מצוי כלל שתהא טומאה גמורה שמדין תורה בקדשי המקדש (וכן, אף במדה רבה יותר — בפרה אדומה ומי החטאת). ומצד שני אף עמי הארץ שלא הקפידו כל כך בשמירת דקדוקי מצוות, התיחסו ביראת הכבוד אל המקדש, ונזהרו בשמירת קדושתו וטהרתו, ולכן אף הוחזקו כנאמנים בכל דבר הנוגע לטהרת הקדשים. וחכמים אף הוסיפו הגדרה מיוחדת: בימים שבהם עולים כל ישראל לרגל הריהם ״כאיש אחד חברים״ (שופטים כ, יא) בכל המובנים של המלה, ו״ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו״ בזמן ״ששם עלו שבטים... להודות לשם ה׳״, (תהלים קכב).

דיני הטומאה והטהרה הם מן ההלכות הקשות והמסובכות ביותר בהלכה⁴ראה בהקדמת הרמב״ם לפירוש המשניות לסדר טהרות., וסדר שלם במשנה נתייחד להן. אלא שבמסכת חגיגה נידונו בעיקר ההבחנות בין דיני הטהרה והטומאה בכללם ובין הדינים המיוחדים לקדשים, בכל החומרות היתירות (״מעלות״) שיש בהן מדברי תורה ומדברי סופרים. ומאידך — ההקלות והנאמנות שיש לכל ישראל לגבי המקדש בפרט בזמן העלייה לרגל.

אגב הדיונים הכלליים בדיני קרבנות החג, שבתורה דובר עליהם רק ברמז, הורחבו הדברים עד כדי חלק שלם נוסף של המסכת העוסק באותם תחומים בתורה שאין מפורשים ומפורסמים. אם משום שהם כתובים בתורה רק ברמזים קלים בלבד, ועיקר פירושם למעשה הוא על ידי מסורת התורה שבעל פה. וכן באותם נושאים שיש צורך להסתיר אותם שלא יהא כל אדם עוסק בהם. ענינים אלה, שלא נדרשו ולא נלמדו ברבים, היו בעיקר ״מעשה בראשית״ — העוסק בסודות בריאת העולם, ו״מעשה מרכבה״ — בעולמות העליונים ובהנהגת העולם.

במסכת חגיגה לא נתבארו נושאים נסתרים אלה, אולם הוסבר מפני מה חששו לפרסמם ולבארם לכול. וכן מה הם גבולות האסור והמותר בתחומים אלה. ואף שענינים אלה אינם בחינת גופי ההלכה, ואין נושא זה קשור כלל למצוות הרגל, הנה, בכל זאת עיקר הדיון בו בתלמוד, הוא במסכת זו, ויש קשר פנימי בין דברים אלה העוסקים ב״פמליא של מעלה״ וב״מקדש של מעלה״ למסכת חגיגה, המיוחדת למצוות המוטלות על העולים למקדש ״לראות את פני ה׳״.

במסכת חגיגה שלשה פרקים שיש בהם מעבר מנושא לנושא, ואלה הם:

הפרק הראשון ״הכל חייבין״. עוסק בביאור חובות העליה לרגל וקרבנות החג, וכן בנושאים השונים שבאו בתורה רק ברמזים ופורשו על ידי מסורת חכמים.

פרק שני ״אין דורשין״, עוסק בדברים שאין דורשים ברבים, בדרכי הבאת הקרבנות ביום טוב עצמו, ובהבדלים בדיני הטהרה של חולין, תרומה וקודש.

פרק שלישי ״חומר בקודש״, עוסק ב״מעלות״ הקודש על התרומה, ובהקלות שעשו בטהרת הקדשים בירושלים, ובפרט בימי הרגלים.