הקדמות לתלמוד הבבלי · נדרים · סיכום לפרק ב׳

נדרים שנדר אדם ותלה אותם בדבר האסור מצד עצמו [שאיסורו לא בא מחמת נדר (״דבר הנדור״) אלא מפני שהתורה אסרה אותו במוחלט] — אינם נדרים מן התורה, אבל חכמים החמירו בכמה מהם, שיש בהם צד נוסף של איסור, שישאל על נדרו להתירו על פי חכם. וכיוצא בזה נדרים שנדר אדם לגבי דבר שאין בו ממש, כגון שאסר על עצמו בנדר פעולה מסויימת (שינה, הליכה וכיוצא באלה) אינם חלים מן התורה, אבל מדברי סופרים צריך לנהוג בהם איסור.

נדרים שנדר אדם בלשון המשתמעת לשתי פנים, כגון תרומה, שיש לה משמעות של דבר הנדור, אך גם של דבר האסור, הרי במקרה זה, אם נדר סתם — הרי זה נדר, אבל אם מסביר את דבריו, ונמצא שנדר בדבר שאינו אוסר אותו — הרי זה מותר. אולם דברים שאמר אדם בלשון נדר, אבל הערים והשתמש בכפל משמעות וטוען שהתכוון לדבר אחר שאינו נדר, הרי אם הוא תלמיד חכם אין זה נדר, אבל עם הארץ הבא להישאל על כך — מחמירים עליו, כדי שלא יבוא להקל ראש בנדרים.

כאמור, אין נדר חל אלא על דבר מוחשי. אבל אין הדבר כן בשבועה, משום שהשבועה חלה על האדם ואוסרת אותו מלעשות פעולה, ואילו הנדר מטיל איסור על החפץ. מתוך הבדל זה בין הנדרים והשבועות עולה גם צד אחר שהוא צד חומרה שיש בנדרים יותר מבשבועות — שאין אדם יכול להישבע לבטל מצוה, שהרי הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני לקיים המצוות. ולפיכך הנשבע לבטל את המצוה — אין ממש בשבועתו (והיא משום כך שבועת שווא). אבל יכול אדם לנדור ולאסור על עצמו חפץ (אפילו הוא חפץ של מצוה), ונדרו קיים. ועוד חומרה יש בנדרים, שיכול לנדור איסור כמה פעמים מאותו דבר, ואם יהנה מן הדבר הנדור — עובר משום כל נדר לעצמו. אבל שבועה אינה חלה על שבועה אחרת, ושבועתו השניה היא שבועת שווא.

אגב הדברים הובאו גם דברים, שאינם מענין המסכת, בדבר יחסי אישות בין בני זוג, ובדרכי צניעות בכלל.