הקדמות לתלמוד הבבלי · נדרים · הקדמה לפרק ג׳

כדי שיחול הנדר צריך שהנודר יתכוון בליבו לנדר, ונדר שבוטא בפה בלי כוונה בלב — אינו נדר. מובן כי למעשה אין אדם יכול לטעון טענה סתמית שאמנם אמר דבר בפיו אלא שלא התכוון לו, אלא הולכים אחר דבריו של אדם, ומניחים שמה שאמר בפיו הוא שנתכוון לו בליבו. עם זאת, אמרו חכמים כי יש הזדמנויות שונות שבהן הכל יודעים כי הנודר לא התכוון למה שאמר, ולכן, למרות שהוציא מפיו לשון נדר גמורה — אין זה נדר כלל. הגדירו חכמים ארבעה סוגים של נדרים שבהם אין ליבו של הנודר לנדר אמיתי: נדרי זירוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות ונדרי אונסים. הגדרתם של הסוגים הללו וקביעת גבולותיהם היא נושא אחד של דיון בפרק זה.

מתוך שעסקו חכמים כאן ביחס בין הכוונה והדיבור, באים לדון בבעיה אחרת — בבירור משמעות לשון הנדר. שפעמים אומר הנודר דברים בלשון כללית (כשאינו מזכיר חפץ מסויים או אדם מסויים), אלא שכוונתו היתה להגדרה מצומצמת יותר של הדברים. וחכמים דנים בהיקפם של נדרים אלה, מה באמת נכלל ונאסר בהם. בעיות אלה של הגדרה מדוייקת למשמעות לשון הנדר נדונות בפרקים אחדים במסכת זו, ובפרק זה הדיון מתייחד לקבוצת בעיות אחת: במי שנודר איסור מקבוצת אנשים (בני אומה מסויימת או בעלי מקצוע מסויים), ולא הגדיר את הדבר בלשון ברורה, אלא השתמש בכינוי או בלשון שיש לה מובנים שונים. והדיון כאן הוא — מה נכלל, בלשונם של בני אדם, בהגדרה בלתי ברורה שכזו.