הקדמות לתלמוד הבבלי · תענית · הקדמה למסכת תענית

מסכת תענית¹בירושלמי ובכמה מספרי הראשונים נקראת מסכת זו ״תעניות״., רובה ככולה עוסקת בדיניהן ובטעמיהן של התעניות, בין אם הן תעניות הציבור ובין אם הן תעניות היחיד, בין אלה שזמניהן קבועים ובין אלה הבאות מזמן לזמן לפי הצורך.

התענית, כמצוה בפני עצמה, אינה כתובה בתורה²אכן, בתורה מדובר על יום הכפורים כיום של עינוי נפש (ויקרא טז, כט ועוד). כלומר: שצום זה נועד לטהרת הנפש (שם ל) ואינו דומה לימי התענית האחרים. עם זאת יש קשר מסוים בין הדברים, גם בתפיסה הפנימית וגם בעיקרי הדינים., אולם דברים הרבה מצויים בנביאים ובכתובים על ענין התענית. מן המקראות הללו אפשר ללמוד הרבה הן לגבי הבנת משמעותן ותפקידן של התעניות והן לענין סדרי התענית, גם לענין תענית הציבור וגם לענין תענית היחיד, כפי שהיו נהוגים בישראל עוד בימי קדם. ומשום כך מתבססים הדברים האמורים במסכת תענית על מסורת התורה שבעל-פה למשה מסיני, וכפי שהיא נגלית לנו הלכה למעשה במקרא.

עיקר ענינה של התענית נובע מתוך ההכרה שהמאורעות בעולם אינם מתרחשים בדרך מקרה וללא סיבה. אלא, שכשם שיש סיבות חומריות למאורעות שארעו, כך יש להם סיבות רוחניות ומוסריות. ובכלל הדברים יש שכר למעשה הטוב ועונש על הרע, יש השגחה פרטית על מעשי בני אדם, הן במעשיהם של יחידים והן בציבור שלם או בעם כולו. ומשום כך כל פורענות הבאה על הציבור או על היחיד יש לה תפקיד ומשמעות. יש שהוא משמשת כהתראה: שידע האדם שהשחית את מעשיו ועליו לתקנם, ויש שהיא באה כעונש על חטאים שחטא (כמבואר באריכות בפרשת התוכחה, ויקרא פרק כ״ו). ועל כן, בכל עת של צרה ומצוקה ראוי לו לאדם להרבות בתפילה ובתשובה, כדי לתקן את מה שעיוות, ולהוסיף לקדש עצמו כדי שיימחלו עוונותיו שבעבר, ולהוסיף בתפילה ובתחינה כדי שיענה ה׳ לבקשתו ויעביר את רוע הגזירה.

התענית, כשמה, היא זמן של ״עינוי נפש״, וכמבואר בתורה שבעל-פה (ובספרי הנביאים ובכתובים) הריהי ההימנעות מכל אכילה ושתיה (ומדברי חכמים — בתעניות הצבור החמורות — גם איסור נעילת נעליים, תשמיש המטה, ורחיצה). אולם, גם בדברי הנביאים³כמו בתוכחה הארוכה בספר ישעיהו פרק נ״ח, המשמשת כהפטרה לקריאת התורה ביום הכפורים. וגם בתלמוד מבואר כי הצום ועינוי הנפש שאדם מקבל על עצמו אינם תכליתה ותמציתה של התענית, ואינם אלא אמצעי לכפרה ולזיכוך הנפש. ואילו התפילה, התשובה והצדקה הן חשבון נפש על העבר וקבלת תיקון לעתיד, והרי באלה עיקרה של התענית. משום כך, רוב הדברים האמורים במסכת תענית אינם בעצם פרטי דיני הצום, אלא גם שאר סדרי היום, שהדגשה יתרה בהם היא תוספת התפילה ודרכי התעוררות הנפש, בלימוד ובמעשה.

הפורענות המצויה ביותר, הצריכה להביא להתעוררות של תשובה, היא עצירת הגשמים, ועל כן קשורים בה רוב עניני מסכת תענית. עצירת הגשם היא, כאמור בתורה, אות לחרון אף ה׳ (דברים יא, יז) הן כהתראה והן כעונש. בשעת עצירת גשמים, ביותר מאשר בשעות צרה ואסון אחרים, אין לו לאדם דרך לשנות את הדברים אלא על ידי תפילה ותחינה לקב״ה שיביא את הגשמים. יתירה מזו, עצירת גשמים איננה רק פורענות מקומית שמצוקתה היא זמנית בלבד, אלא היא עלולה להביא אסון על הארץ כולה. חלק גדול ממסכת תענית ורבים מדיני התעניות קשורים בתעניות שנקבעו על הגשמים. כיון שעצירת גשם גורמת מצוקה ההולכת ומחמירה עם הזמן יש משום כך להוסיף ולהחמיר בתעניות על הגשם. ומשום כך קבעו חכמים לא יום אחד בלבד של תענית אלא כמה מחזורים מורכבים של תעניות ההולכות ונעשות חמורות יותר ככל שעצירת הגשמים נמשכת.

בכל תעניות הציבור שאין להן מועד קבוע (משום שהמאורע שמתענים עליו אינו מיידי או קבוע לדורות) תקנו חכמים שייקבעו בימי שני וחמישי בשבוע, שהם ימי קריאת התורה, וזמני התכנסות בית הדין. ומחזורי התענית אינם חלים בימים אחרים אלא בימים אלה בשבוע, פעם אחר פעם. בכללו יש בכל תענית⁴מלבד הצום ביום הכפורים, שהוא יום-טוב, ויש בו צד של שמחת ההיטהרוּת (וראה בסוף מסכת תענית, שיום זה נקבע כיום שמחה שבו יוצאות בנות ישראל לרקד בכרמים ולמצוא את בני זוגן). צד של קדרות ואף של אבל מסויים, משום שהתענית באה על מאורע של עצב, והיא נועדת למנוע את הֶמְשֵכוֹ ואת העמקתו. אולם מנהגי אבלות אלה באים רק לעורר את הלב לתשובה, וּלשם מטרה זו עצמה גם ההתאספות בציבור למקום אחד לתפילה ולקריאה בתורה, ולשמיעת דברי תוכחה ולשאר הדברים הבאים לעורר את הלב, כדי להביא את כל המשתתפים לתקן את מה שפגמו, אם כיחידים ואם כציבור.

אמנם תעניות הגשמים הן המצויות והממושכות ביותר, אלא שבעיקרו של דבר, כל פורענות, מכל סוג, הבאה על הציבור, בין שהיא נובעת מהתפרצות שטפונות וסערות או חיות רעות וארבה, וּבין שהיא מחלה מדבקת מסוכנת או שהיא מאורע בידי אדם, כמלחמה וגזירות המלכות — על כל אלה יש לזעוק ולהתפלל לה׳ (וראה בספר מלכים א פרק ח), ובשעת הצורך — לגזור תענית על הציבור. וזאת בין בדרך של תפילה וצעקה על פורענות שכבר הגיעה, ובין כבקשה שסכנה העומדת לבוא לא תפגע בישראל, ולעתים — אף כהשתתפות בצערו של ציבור אחר מישראל, בפרט בארץ ישראל. וכצרות הכלל — כן גם צרות הפרט, שפעמים מקבל אדם על עצמו תענית (כרגיל במנחה שלפני יום התענית), אם כדרך תשובה כללית על חטאיו, ואם כאופן של בקשה שלא תבוא עליו פורענות (כגון תענית חלום). מטבע הדברים — אין דין תענית יחיד (או יחידים) כדין תענית ציבור, לא בחומרתה ולא בדרכי קבלתה, הנקבעות לפי מאורעות הימים וצרכיהם.

בנוסף לתעניות, שבעיקרן הן תעניות בקשה לתיקון ולשיפור בעתיד, יש גם תעניות קבועות של זיכרון. ימים שנקבעו לדורות כדי להיזכר בהם באסונות ובמאורעות של העבר. אמנם, אף באלה מטרתה של התענית היא בעצם לעתיד, שזכרון העבר ישמש כהתעוררות לגאולה כללית בעתיד, אלא שימים אלה, שנקבעו במועדם לזכרם של אסונות כלליים שארעו לעם ישראל, ובייחוד חורבן בית המקדש (הראשון והשני), ימים אלה אינם רק ימי תענית וזכרון בלבד אלא גם ימי אבלות, ומכולם מתייחד יום תשעה באב, שבשל פורענויות רבות שארעו בו הוא נעשה סמל לכל צרות ישראל, ונוהגים בו כמעט כל המצוות והאיסורים הכלולים בדיני האבלוּת על המת.

כיון שכל ימי התענית הם מדברי סופרים⁵תעניות הצבור הקבועות (תשעה באב, י׳ בטבת, י״ז בתמוז וג׳ בתשרי) הן אמנם קדומות מאד, ויסודן בתקנת נביאים (ר׳ זכריה פרק ז׳), אלא שמבחינת ההלכה אף הן כדברי סופרים, שהרי אין להן מקור בתורה., מובן כי אין תענית יכולה לחול בימים הקבועים בתורה לעונג ולשמחה, כלומר: שבתות וימים טובים. אולם היה צורך לדון במספר ימים ומועדים של שמחה שהם אמנם מועדים קבועים בתורה אלא שמדין תורה לא נקבעו כימי חג גמורים (כראשי חדשים וחול המועד), וגם כאלה שהם ימים טובים שקבעו אותם חכמי הדורות על מנת להנציח מאורעות של שמחה. כאשר נקבעת תענית על מאורע מסוים, פרט למחזורי התעניות הגדולים (וכן גם בתענית של בני המעמד במעמדותיהם), עלול לקרות שיום התענית יחול באחד מימי שמחה אלה. יש איפוא לקבוע סדר החשיבות של הימים אלו מהם נדחים או מתבטלים מפני האחרים.

במסכת תענית ארבעה פרקים, ובעיקרו של דבר עוסק כל אחד מהם בנושא לעצמו.

הפרק הראשון ״מאימתי״ דן בגשמים, במועדיהם הקבועים (״רביעות״) של הגשמים, במהותם של הגשמים בכלל, וּבסדר הכולל של מחזורי התעניות על הגשמים.

בפרק השני ״סדר תעניות כיצד״ — בתפילות ובמנהגים המיוחדים לימי התענית, בייחוד לתעניות הציבור הגדולות.

בפרק שלישי ״סדר תעניות אלו״ — דיון כולל על המאורעות שעליהם מתענים, הן בדברים שנזכרו קודם לכן, והן בשאר פורענויות מסוגים שונים.

הפרק הרביעי ״בשלשה פרקים״ — עוסק בעיקרו בימים מיוחדים בשנה שבהם אין מתענים משום שנקבעו לדורות כימי שמחה, וכן גם בימים שנקבעו כתעניות צבור לזכר של אסונות כוללים שארעו לעם ישראל.