הקדמות לתלמוד הבבלי · נזיר · סיכום לפרק ד׳

בענין התפסת הנזירות סוכם כי יכול אדם להתפיס נדר נזירות ולתלות אותו בנזירותו של אחר, אבל יש פרטי הלכה הנובעים מדיוק הביטוי שבו מתפיס את הנדר, בעיקרו או במצבו בהווה — מה שמביא למסקנות שונות כאשר הופסק הנדר של המותפס (על ידי הפרה) או נעקר מתחילתו (על ידי התרה וחרטה). וכן סוכם כי הבעל יכול להפר נזירות אשתו לפני שהשלימה נזירות טהרה, אבל לא לאחר שהחלה כבר להקריב קרבן נזירות.

לענין קרבנות שהופרשו לצורך נזירות ואחר כך בטלה הנזירות (בנזירות אשה — כשהפר בעלה, בנזירות אחרת — כאשר מת הנודר) יש הבדל בין קרבנות (או מעות לצורך קרבנות) סתומים או מפורשים. כלומר האם היתה כל בהמה (או סכום כסף) מיוחד ומיועד לצורך קרבן מסויים (חטאת, עולה, אשם, שלמים) או שהיתה הפרשה כללית לשם נזירות. למרות שיש חילוקי דעות בפרטי ההגדרה, הרי עיקרו של דבר הוא שבכל מקום שהדברים מפורשים נוהגים בכל קרבן (או כסף) לפי הדין המיוחד בו, ואילו במעות סתומים יש הלכות מיוחדות. חלוקה זו בין סתומים ומפורשים קיימת גם במי שרוצה להשתמש בקרבנות הנזירות של אביו שמת. שלמרות שאין אדם מתכפר בקרבן שהופרש לצורך אחרים, הלכה היא בנזיר שהבן יורש את אביו לענין נזירות.

הלכה אחרת בנזיר היא שהאב יכול להדיר את בנו הקטן שינהג מנהג נזירות, ודבר זה חל כל עוד לא הגיע הבן לבגרות. אפשרות הדרה זו היא לאב בבנו דווקא, ורק מרצונו של הבן. ואם הוא מסרב (בין מצד עצמו או מפני שיעצוהו קרוביו) בטלה נזירות זו. ודין קרבנותיו של בן שהדירו אביו — ככל קרבנות נזירות, שאם גומר נדרו מקריב הכל, ואם לאו — דינם כדין קרבנות נזיר שמת.

בפרק זה נדון גם נושא שאינו כולו הלכה, בדבר אשה שזילזלה בנדר הנזירות שלה, שגם אם הפר לה בעלה בלא ידיעתה, מכל מקום הריהי לוקה מכת מרדות. ומכאן למדים שלא רק ההלכה החיצונית חשובה, אלא כוונת הלב היא המקנה משמעות שונה לדברים. שאדם הרוצה לעבור עבירה — הריהו חייב ואשם כלפי שמים, גם אם בפועל לא עבר. ולהיפך, פעמים שהעושה דבר לשם מצוה נחשב לו מה שעשה, למרות שהיה בו צד פגם.