הקדמות לתלמוד הבבלי · בכורות · סיכום לפרק א'

באשר להגדרת מצות פדיון פטר החמור ״בישראל״, סוכם כי כל צד של שותפות שיש לגוי, באם או בולד — פוטר מן הבכורה, גם אם שותפות זו אינה מלאה, ודי שיש לגוי אף חלק באוזנה של הבהמה. אין חייבים בפדיון פטר חמור אלא ישראלים, אבל כהנים ולויים נפטרו מפדיון פטר חמור, כפי שנפטרו מפדיון הבן.

ובאשר להגדרת ״פטר חמור״ — אין דין בכורה אלא כאשר הבכור הוא ממין אמו (בין בפדיון פטר החמור ובין בפדיון בהמה טהורה), ומשום כך פרה היולדת מין חמור או אתון שילדה מין סוס — פטור מן הבכורה. ומכל מקום, במספר מקרים, אם יש לולד מקצת סימני אמו — חייב.

ומכל מקום, מה שצריך שיהיה הולד דומה לאמו אינו אמור אלא לענין מצות הבכורה, אבל בדיני התורה בכלל, כל הנולד מן הטהור — טהור, גם אם הוא דומה למין טמא, וכן כל היוצא מן הטמא — טמא, גם הוא דומה למין טהור. בתוך כך דנה הגמרא בכשרותם של הדברים הבאים מן החי, ובעיקרו של דבר יש להבחין בין דברים שהם חלק מגופו של החי, כגון חלב הבהמה, שאם היא טהורה — גם הם מותרים, ואם מן הטמאה — הרי זה אסור, לבין דברים שלא עברו תהליך של הטמעה בגוף החי, כגון דבש הדבורים — שגם אם באו מן הטמא הריהם מותרים. וכיוצא בזה לא נאסרו באכילה דברים הפורשים מגוף החי, אם אין להם כלל חשיבות, כפרש.

ומכאן להגדרת ה״שה״ שפודים בו את פטר החמור: שה זה צריך להיות מן הכבשים או מן העזים, גדול או קטן, זכר או נקבה, ובכלל זה כלאיים של כבשים ועזים. אבל אין פודים בחיה ולא בבהמה אחרת, ואין פודים אלא בשה חי, אבל לא בשחוט, ולא בטריפה. פדיון החמור אינו צריך להיות בשוויו של פטר החמור, ואפילו פדאו בטלה שווה פרוטה — הרי זה פדוי. וכל זה הוא דוקא כשיש לו שה, אבל אם אין לו שה — יכול לפדותו בכל דבר, ובלבד שיהא בשוויו של פטר החמור. ואין הבעלים רשאים לתת את פטר החמור עצמו לכהן. ואף אם אמר הכהן שהוא יפריש שה תחתיו — הרי זה לא יתנו לו, אלא אם הפריש הכהן שה בפניו, מפני שנחשדו הכהנים על פטרי החמורים.

הוכרע כי פטר החמור אסור בהנאה כל עוד לא נפדה. ומכל מקום, משעה שנפדה בשה — דינו כבהמת חולין, וכרכוש הבעלים לכל דבר. ואף השה שבא תחתיו אין בו כל קדושה, ורשאי הכהן לעשות בו כל דבר, מפני שלא בא אלא להוציא את פטר החמור מכלל איסור. משעה שהפריש הבעלים את השה תחת פטר החמור — נחשב השה כשל הכהן, והותר החמור בהנאה, ולכן אין הבעלים חייבים באחריותו של השה. אכן, מסיבה זו עצמה יינתן השה לכהן, גם אם מת החמור לאחר הפדיון.

בכל מקרה של ספק פטר חמור, כגון אתונו שלא ביכרה עדיין וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע איזה מהם קדם — אינו חייב ליתן שה לכהן, מפני שכלל בידינו ש״המוציא מחבירו עליו הראיה״. ומכל מקום, ספק זה הריהו אסור בהנאה, ועל הבעלים להפריש שה, כדי להוציא את הזכר מכלל ספק איסור, והוא נותר ביד הבעלים.

מצות הפדיה של פטר החמור קודמת לעריפה, ומכל מקום אם לא רצה לפדותו — עורפו בקופיץ (סכין גדולה) מאחוריו, ואינו רשאי להמיתו בשום דרך אחרת. אף שנחלקו חכמים האם פטר החמור אסור בהנאה בחייו, לדעת הכל משעה שנערף הריהו אסור בהנאה.

אלו הם עיקר ענייניו של פרק זה, הנוגעים בעיקרם לדין פטר החמור. יש בו גם דברי אגדה הקשורים בפדיון בכורות ישראל במדבר על ידי הלויים. אגב ענין כללי יותר שהוזכר בו, בענין אופני לידה והריון של בעלי חיים שונים, הובא מעשה הויכוח של ר׳ יהושע בן חנניה עם חכמי אתונה, המעמיד את יתרונה של חכמת חכמי ישראל מול חכמת חכמי יון בדברים שבטבע ושמעל לטבע.