הקדמות לתלמוד הבבלי · סוטה · סיכום לפרק א׳

ביחס לשלושת הנושאים שהועמדו לבירור בפרק זה: הקינוי, הסתירה והטומאה היו דעות חלוקות בין התנאים, וסיכום ההלכה הוא כי אין הקינוי והסתירה נחשבים אלא כאשר היו שני עדים המעידים על כך, ואילו לגבי טומאה די בעדות של עד אחד כדי לאוסרה.

ובפרטי בדברים הוסבר כי קינוי הוא התראה שמתרה הבעל באשה שלא תשהה במקום סתר עם אדם (או אנשים מסויימים). וקינוי זה חובה הוא על הבעל. וסתירה היא כאשר מתייחדת האשה במקום נסתר עם האיש שהבעל מקנא לו, ויש לכך שיעור זמן — כדי הזמן של ביאה כלשהי (״העראה״).

אין האיש מביא את אשתו החשודה מיד למקדש, אלא תחילה הולך בפני ביתדין שבמקומו, ואם החליט בית הדין שיש מקום לבדיקה מוסרים לו שני תלמידי חכמים המלווים את שניהם למקדש. ואף במקדש מביאים את האשה לפני בית הדין הגדול (סנהדרין גדולה) ושם מנסים לשכנעה בדברים רכים שאם חטאה מוטב לה שתודה ולא תזקיק עצמה לבדיקה זו. ורק אם האשה עומדת על דעתה שלא נטמאה והיא מוכנה להיבדק מביאם אותה אל הכהן, ומעמידים אותה ״לפני ה׳״ בשער המזרח, ושם בפני קהל רב (נשים, וגם גברים) הכהן קורע את מקצת בגדיה העליונים, מסיר את כיסוי ראשה ומגלה את שערותיה.

דברי האגדה מרובים שבפרק זה עוסקים בכמה נושאים, מצד אחד יש דיון מקיף ביחס לנפשו של אדם, כיצד מידות רעות, שאינן תמיד עבירות מפורשות לעצמן כמו החמדנות (״נותן עיניו במה שאינו שלו״), התאווה והגאווה, גורמים לאנשים (ואפילו אנשים גדולים) להידרדר לחטאים חמורים ביותר. ומאידך — בכוחה של התשובה לכפר ולתקן עבירותיו של החוטא. דיון אחר יסודי מאד מתחיל בבזיונה ובעונשה של הסוטה, ועובר משם לבאר דוגמאות מכל תולדות ישראל והעולם כיצד קיים קו אחד בכולם — של תשלום מידה כנגד מידה. ודבר זה קיים הן בעונש המגיע לאדם, הבא לו לפי הדברים שחטא בהם, והן בתשלום הגמול — שמקבל שכר כעין הדברים שזכה לעשותם.